יומנה של חתולה

טוב. לא ממש לילה. יותר נכון יום. שלושה בעצם.

פיתום לא התחשק לי מחשב. לא התחשק לי ישרא בכלל.

לא לקרוא. לא לכתוב. לא להתקרב אפילו.

התפתח אצלי איזה וירוס, איזה אנטי מחשבוס. קיבלתי חלושס רק מלהסתכל לעבר המחשב.

ועכשיו, נחשו מה?  זה עבר.

ומה היה לנו בימים האלו?

קודם כל יומולדת. ג'וניור the mighty הפך 12. אפשר להתחיל לתכנן את פסטיבל הבר-מצווה.

וזה יהיה פסטיבל, שלא יהיה פה ספק.

כשחיימקה והנסיכה הפכו בר ובת מצווה (בהפרש של ארבעה חודשים. תחשבו לבד את ההפרש ביניהם) ערכנו סעודה צנועה בביתנו הקט. אלגנטית אמנם, עם מסכת משעשעת ומרגשת בו זמנית אבל בכל זאת, צנועה.

מאז איבדתי את כל הצניעות והעכבות שלי. האירוע הבא יחגג ברוב פאר והדר. זו תהיה פנטסיה מומחזת. 

בדמיוני אני רואה אוהל קרקס ענקי שמהלכים בו להטוטנים, בולעי אש וחרבות, ליצנים מיתמרים על קביים ומג'נגלים בכדורים צבעוניים וקבוצות קבוצות של רקדנים סוחפים את הקהל לריקודים סוערים . בין לבין יהלכו מלצרים עם מגשים עמוסי כל טוב (את התפריט עוד לא גיבשתי אבל אין מה לבנות על כשרות. או צמחונות. אני מתנצלת מראש ממי שעלול להפגע) ואלכוהול משובח ישפך כמים. הררי ממתקים יפוזרו בחלל החדר והאטרקציה המרכזית תהיה מזרקת שוקולד. מריר. 70% לפחות.  האירוע ימשך עד אור הבוקר ובמהלכו אני מתכוונת להחליף שמלות לפחות שלוש פעמים ואלה תהיינה שמלות מעוצבות בסגנון אלגנטי קורץ (מה שזה לא יהיה) כולל אבזרים תואמים.  אתם חושבים שאשה סטרייטית יכולה להיות דראג קווין או שהתענוג הזה שמור רק לגברים גאים ועלי להסתפק לכל היותר בלהיות דרמה קווין? כי אני חושבת שבתוכי מסתתרת אחת כזאת שמתה לפרוץ החוצה בקול תרועה רמה.

חוץ מזה הנסיכה חוזרת מחר מניו-יורק לאחר חודשיים וחצי. יש לי פיק ברכיים רק מהמחשבה על זה. הגעגוע לא היה כ"כ מוחשי עד לרגע שבו החזרה שלה הפכה ממשית.  אני באטרף רציני. פעימות הלב שלי אינן סדירות. אני רק רוצה כבר לחבק אותה ולא לעזוב.

יש לי שבוע לחיבוק הזה ולאחריו היא מתגייסת סוף סוף. אמנם בגיל היא כבר יותר קרובה לגלי חום ובעיות מפרקים מאשר לגיל הגיוס אך צה"ל עומד על שלו. והנסיכה שלנו, כיאה לבת למשפחת מלוכה לא מתכחשת לחובותיה.

והיה גשם. המווווון גשם. באחת ההפוגות הקצרצרות יצאתי עם הכלבים לסיבוב וטרם הספיקונו לחזור נפתחו ארובות השמיים והחל לרדת גשם מטורף. רצנו מתנשפים וצוחקים ומצאנו מסתור מתחת לכניסה של אחד הבתים ברחוב. עמדנו שם כעשר דקות, אני במרכז ומכל צד כלב והתבוננו ברחוב הנשטף. הסתכלנו בטיפות המשנות כוון וקצב, באנשים הרצים בכתפיים מכווצות והיינו מאושרים.

והיה גם  אמיר בניון. איזה זמר. איזה קול. איזה רגש. שום דבר לא טריוויאלי אצלו. לא הלחנים, לא המלל ולא גוון הקול. הוא סוג של פייטן. וההדגשה שלו את האותיות הגרוניות מה'זה עושה לי את זה. זוכרים את דג ושמו ונדה? זוכרים את ג'יימי לי קרטיס הנהדרת? איך היא היתה מתחרמנת כשלחשו באוזנה מילים באיטלקית או ברוסית? אז אם אתם שואלים איך להגיע אלי תנסו בח' ובע' גרוניות. בהחלט.

בחיים שלי לא ראיתי הופעה שפשוט לא נתנו לזמר לרדת מהבמה. כלומר היה הסנריום הרגיל של יורדים מהבמה, הקהל ממשיך למחוא כפיים ולאחר מספר שניות חוזרים להדרן אבל בהופעה הזו כבר  נגמרו לו השירים ואילו הקהל המשיך לעמוד על רגליו ולא נתן לו ללכת. היה מצחיק לראות את המבוכה של הזמר והנגנים. לבסוף אמיר בניון סחט הבטחה מהקהל שהוא ישיר עוד שיר אחד ודי ויתנו לו ללכת וכך היה.

זהו פחות או יותר. היתה עוד ארוחת בוקר ששי בבראסרי, היתה ארוחת שחיתות עם השכנים והיה חמין אצל ההורים. צ'לסי חזרו וניצחו את פורטסמות' (איזה כיף להגיד "פורטסמות'. תנסו, פווורטסמות', בפה עגול, כמו של מוצצת, למשוך את ההברות ובסופן להוציא מעט את הלשון בין השניים. מענג ומשחרר כאחד) וזה היה הסופ"ש שהיה.

שיהיה שבוע טוב לכווווווווולם

==================================================================================

הפוסט הנ"ל נכתב ביום חמישי והושלם היום. בין לבין הגשם המשיך לרדת והגיע לי עד כאן (מסמלת בידה גבוה גבוה מעל ראשה). הקור והאפור הכניסו אותי לדכאון קל והשלג לדכאון כבד יען כי שדות התעופה בניו-יורק נסגרו והנסיכה, שהיתה צריכה להגיע אתמול תגיע במקרה הטוב מחר. אז תגידו "נו, עוד יומיים, מה זה כבר משנה". זה משנה. הרבה. כמו שציינתי למעלה, ברגע שהחזרה נהיית ממשית הגעגועים מתחילים להתפרץ ללא שליטה.

וחוץ מזה, בתיאום מופלא הוירוס מחשבוס שלי עזב אותי ותקף את המחשב שלי. אז אתמול כל היום לא היה לי מחשב.

אי לכך ובהתאם לזאת הסתובבתי אתמול בהבעה עגומה עד מפחידה ונהמתי על סביבותיי. גם חמישים דקות על ההליכון (שבעה ק"מ ו- 550 קלוריות תודה ששאלתם) וסט משקולות לא היטיבו עמי.

אבל היום יום חדש, כמאמר המשורר. התריסים עדיין מוגפים ואני יכולה להשלות את עצמי שהשמש זורחת. מחר ט"ו בשבט ואני יכולה לקוות שהשקדיה פורחת. אז כמה זמן אפשר להאחז בדכאון?