יומנה של חתולה

היא חצתה הרים וירדה בעמקים, חלפה ביערים ושייטה באוקינוסים. התמודדה עם פגעי מזג האוויר ויכלה להם.

היא חזרה הביתה.

ואל יקל הדבר בעיניכם.

יש לה איזה נאחס שקשור בטיסות.

זו כבר הפעם השלישית שהיא טסה לארה"ב בשלוש שנים האחרונות ולא היתה נסיעה אחת שעברה ללא תקלות.

או שהטיסות שלה מתבטלות או שיש טעות בהזמנה שלה או שיש over booking ומעבירים אותה לטיסה אחרת.

לפני שנתיים אחת הטיסות הפנימיות שלה התבטלה. באותה טיסה היו זוג ישראלים קשישים שלא דיברו מילה אנגלית  ונסיכתי הצדקת התנדבה לשמש להם כפה. היא התלוותה אליהם ותיווכה בינם לבין חברת התעופה והדיילת היתה כ"כ אסירת  תודה לה שהיא שידרגה את החזרה שלה לארץ לביזנס אבל משהגיעה לשדה התעופה, שלוכית בת 18, לא רצו לכבד את כרטיס הטיסה שלה. שלא נדבר על כך שכל הנסיעה הזאת בכלל התחילה מפיצוי וזיכוי שהיא קיבלה מאותה חברת תעופה (דלתא אם אתם מבקשים להזהר)

בעקבות הזמנות יתר שהם עשו שנה קודם.

הנסיעה האחרונה שלה לניו-יורק התחילה ברגל שמאל כשפקיד ההגירה סרב לתת לה להכנס בגלל שלא היתה בידה הכתובת המדויקת של הדודים. אחרי שכולנו כמעט וקיבלנו התקף לב (טלפון בשלוש לפנות בוקר, הילדה בוכה בהיסטריה "לא נותנים לי להכנס לארה"ב") מצאנו את הכתובת והענין סודר. בהמשך כל הטיסות הפנימיות שלה התעכבו שעות בגלל מזג אוויר והשיא היה סגירת שדות התעופה בניו-יורק ודחיית החזרה שלה ארצה ביומיים. ההמראה הסופית איחרה בשעה וחצי כשהנוסעים ישובים במטוס ואילו הנחיתה בהית'רו התעכבה גם היא כי המטוס סבב באויר חצי שעה עד שהורשה לנחות.  

בסוף היא הגיעה לארץ.

אנו המתנו לה בפנים מייד לאחר ביקורת הדרכונים (מי צריך פרוטקציה כשיש קשרים, הא?). השדה היה נטוש. זה היה ממש לא נעים. הטיסה שלה היתה היחידה שנחתה. איש לא הסתובב באולם הנוסעים הנכנסים, מסועי המזוודות דממו והשקט העיק. הלכנו שם הלוך ושוב כמו ארי בסוגר מסתכלים קדימה לעבר השביל הארוך המוביל את היורדים מהמטוס לכוון ביקורת הגבולות, עורכים בינינו תחרות סמויה מי יראה אותה ראשון. לאחר כעשרים דקות של המתנה החלו ראשוני הנוסעים להראות במרחק, דמויות קטנות שהולכות וגדלות לעומתנו.

הנגלה הראשונה היתה של גברים בודדים, יוצאי מחלקת עסקים כנראה. 

אחריהם הגיעה נגלה של גברים פחות עסקיים למראה אבל בכושר טוב שעזר להם לעקוף את כולם.

ואז החלו להגיע זוגות ומשפחות ונשים בודדות והמון המון דתיים ולפתע יד מנפנפת מרחוק ואני לא מזהה אבל מנפנפת בהתלהבות חזרה.

ואז היא היתה בין זרועותיי. איזה כיף. כמה התגעגעתי. לנסיכה שלי יש מותן חביקה. צרה כזאת. אפשר לעטוף אותה בקלות ביד אחת ולהצמיד חזק חזק. והיא היתה חמה וריחנית כלחמניה של בוקר. וסבלנית. נתנה לי להסניף כמה שארצה.

ותסבירו לי איך אחרי 30 שעות ערות מתוכן יותר מעשר שעות טיסה היא נראית כ"כ טוב? כ"כ חיונית ובורקת ואנרגטית.

אני אחרי שעתיים במטוס נראית כמו רכיכה שהיתה הרבה יותר מדי זמן מחוץ למים.    

סוף טוב הכל טוב? אז זהו. שלא. כי מי החליט להאריך את הטיול? נכון. המזוודה שלה. אחרי שנותרנו לבדנו בוהים כעשר דקות במסוע המסתובב על ריק הבנו שמזוודה יוק. ואז לקח לאנשים הנחמדים באל-על עוד שעה למלא טפסים על אובדן ציוד כשבחוץ מתייבשים להם חיימקה וג'וניור ועוד חברה של הנסיכה.

אני באמת מקווה שהמזוודה תימצא. כלומר אני מפרגנת לה, באמת. שתיסע, שתטייל, אבל שתחזור בסוף. כי חוץ מאשר כל הבגדים והנעליים של הנסיכה יש בה גם מצלמה ושלושה פילמים, דיסק-מן ודיסקים ובעיקר - המתנות. כל המתנות. חוץ מאשר המתנות שלי.

את אלה היא שמה בתרמיל הקטן שנשאה עימה. (בחצי שעה שהיתה לה בהית'רו היא קנתה לי שתי חבילות מובחרות של פאדג').

אז אתם יודעים מה? FK the מזוודה.

ובסוף בסוף, באחת-עשרה בלילה התאחדה המשפחה שנית ויחד דהרנו לביג-מאמא לחגיגה אחרונה בהחלט של היומולדת של ג'וניור.