יומנה של חתולה

אפעם, אפעם אני לא זוכרת את החלומות שלי. אני יודעת שאומרים שכולם חולמים ואני מניחה שאיני יוצאת מכלל זה אבל בפוקחי עיניים בבוקר המוח שלי לוח ריק.

אבל הבוקר, כשקמתי בצהריים, זכרתי בבירור שני חלומות. ולא רק זה, בחלום עצמו חשבתי לעצמי שאני חייבת לספר על זה לחבר'ה. אז הנה לכם. בבקשה:

חלום מס. 1

ובחלומי אני יושבת במכונית ספורט אדומה פתוחה, שמאלנצ'יק נוהג. יחד איתנו במכונית - ההורים שלו. והמון מזוודות וארגזים. לא התעכבתי על השאלה איך הכל נכנס בכלל למכונית הספורט הדו-מושבית הזאת.

אנו בדרך לכנרת (אנחנו?לכנרת??) לחופשה. ממש לפני ההגעה ליעד הדרך מתעקלת בסיבוב מסוכן ואני מבקשת משמאלנצ'יק להאיט. הוא מאט כבקשתי. והנה הכנרת מתנצנצת לפנינו והכביש ממשיך ישר ועובר בתוכה. בטבעיות גמורה אנחנו ממשיכים עם הכביש ונכנסים עם המכונית למים. אנו מופתעים לחלוטין כשהיא שוקעת מתחתינו על כל הציוד שבה.

בהיות המכונית בעלת גג נפתח אנו משייטים החוצה ממנה. אין שם היסטריה או פחד. רק מבוכה. ואי הבנה. לא ברור לנו למה המכונית שקעה בכלל. הרי הכביש המשיך לתוך המים וכל שאר המכוניות עברו בו בלי בעיה. אז למה רק מכונית הספורט המפוארת שלנו שקעה למצולות כאבן שאין בה הופכין? מה, היא לא יודעת לשחות?

חלום מס. 2

אני נמצאת באיזה אירוע משטרתי כחלק מכוח מתנדבים. חבלנים עמדו לערוך פיצוץ מבוקר ואנו סגרנו את האזור והרחקנו סקרנים. מסתבר שהפיצוץ היה חזק משתוכנן ומוטט את החומות מסביב לספארי בר"ג. החיות החלו לברוח לכל עבר. אני ועוד שניים בלתי מזוהים ברחנו ומצאנו מסתור באיזה צריף נטוש. מסיבה לא ברורה לי פתחתי את הדלת למרות צעקותיהם ואזהרותיהם של השניים האחרים ולצריף נכנסה לביאה. קפאנו על מקומנו. הלביאה הביטה בנו ופנתה אלי. הרגשתי שאני משותקת מפחד. הלביאה קפצה עלי, הפילה אותי ונשכבה עלי. עצמתי את עיניי וחיכיתי לרגע שתשסף את גרוני. חיכיתי רגע ועוד רגע ודבר לא קרה. פתחתי את עיניי וראיתי שהיא פשוט שוכבת עלי, כמו חתול מפונק גדול. הבנתי שזו לביאה מאולפת ואין לה כל כוונה לתקוף. הדפתי אותה ממני וקמתי. תוך מודעות לרושם הרב שאני מותירה בשכניי לצריף ציויתי עליה בקול בוטח "ארצה" והיא נשכבה כמו כלום. ליטפתי אותה ובאותו רגע חלפה בי המחשבה "אני חייבת לספר לחברים שלי בישרא על הקטע הזה".

אז זהו זה. לעיונכם. פרשנויות תתקבלנה בברכה.

ועוד מידע קצר לסיום:

המזוודה של הנסיכה הגיעה באיחור אלגנטי של יום. הצטופפנו סביבה כולנו בציפיה נרגשת כמו שבט נידח באפריקה שרואה לראשונה בחייו אדם לבן והיא פתחה אותה בדרמטיות של סנטה קלאוס תיאטרלי במיוחד.  כל המתנות הועברו ליעדם (זוג גרביים, שלושה תחתונים שגדולים עלי בשתי מידות ומחזיק מפתחות שכתוב עליו i love nyc. לא מי יודע כמה אם חושבים על זה).

שקית אחת היא שכחה אצל חבר בניו-יורק ובשקית הזאת היו כל המתנות של ינוקא המסכן. הוא היה כ"כ אומלל. איך מסבירים לילד בן שש שדווקא המתנות שלו נשכחו מאחור והן תגענה בדואר עוד כמה ימים? איך הוא מבין מה זה כמה ימים? והוא כ"כ ציפה לה כבר שתשוב. כל יום הוא שואל אם השקית כבר הגיעה אז בינתיים פיצינו אותו במתנות מקומיות. שירגיע את הכאב וילמד אותו דחיית סיפוקים מהי.

וגם המחשב שלי חזר הביתה ישתבח שמו. אני בפיגור קריאה נוראי, אני יודעת. אבל תנו לי שבוע ואני מתגברת על זה. 

מבטיחה.