יומנה של חתולה

הנסיכה הלוחמת (אולי אקרא לה בקיצור זינה, לפחות עד השחרור) הגיעה לחופשת שבת.

כלומר אבא'לה התייצב השכם בבוקר בפתח הבסיס שלה אי שם בדרום ולקח אותה הביתה יען כי היא התבכיינה שיש לה המון לסחוב.

איזה שמאלנצ'יק זה. בחיי. סופר-דאד. סופר מן.

אבל שלא תחשבו, גם אני תרמתי לענין. כי בעוד אבא'לה נוסע דרומה נאלצתי אני לקום באמצע הלילה, קרי 07:30 ולארגן את ג'וניור + ינוקא לבי"ס.

והוא אפילו לא הכין להם תה וכריכים.

הכל עלי.

וזה כבר הרס לי את כל המומנטום.

בכלל, לא ישנתי טוב השבוע.

ביום רביעי שמאלנצ'יק היה צריך להיות מוקדם בעבודה ומי שוב מילאה את מקומו ושלחה את הילדים לבי"ס? נכון. אני.

ביום חמישי, באשמורת ראשונה (שבע בבוקר), בעודי מתחממת לקראת החצי השני של הלילה אני מרגישה יד מטלטלת אותי. פותחת עין תורנית ונתקלת בפרצופו המודאג של שמאלנצ'יק.

"פוסי" הוא אומר, "את לא יודעת מה עשיתי".

"מה עשית"? אני שואלת, או לפחות זה מה שאני חושבת שאני שואלת.

"שלחתי את הילדים לבית-ספר".

"נו, אז מה"? אני מנסה להמשיך להאחז בקורים ועם זאת להבין איפה הבעיה.

"אז מה? רק שבע בבוקר עכשיו".

כן. זה הצליח. אני ערנית עכשיו.

"מה? למה? אפרוחים אומללים שלי, איך עשית כזה דבר"?

"לא יודע, התעוררתי פתאום וראיתי על השעון שהשעה משהו וארבעים אז הטסתי אותם מהמיטות בשאגות 'אתם מאחרים אתם מאחרים' ורק אחרי שהם יצאו וחזרתי למיטה הבנתי שהשעה היתה 06:40 ולא 07:40".

ווי ווי ווי. אני מנסה לדמיין אותם, את הקטנטנים חסרי ההגנה שלי יוצאים החוצה לעולם שומם. אין איש ברחוב, מעברי החצייה מיותמים ממשמרות הבטיחות, אין שומר בשער והכתות נטושות. כמו בסרטון הפרסומת של אורנג' רק שאף אחד לא ממתין להם וצועק "הפתעהההההה".  ומילא ינוקא. זה ממילא מתעורר עם הנץ החמה ודבר לא שובר את מצב רוחו הבלתי עציב בעליל אבל ג'וניור? גרמפי שלנו? כדאי מאד ששמאלנצ'יק ילבש את השחפ"ץ והקסדה שלו כי הוא הולך לחטוף, ובגדול. ובצדק.  

אז זהו, שלא ישנתי מספיק השבוע אבל בכלל לא על זה רציתי לדבר איתכם.

התחלתי לספר לכם שהילדה חזרה מהצבא.

מה'זה נהייתה פתאום ילדה טובה ירושלים.

אספה את שיערה, הורידה את כל העגילים והפירסינגים (הקעקועים נשארו) ולקחה בגדים בארבע מידות גדולות עליה כדי שהמכנסיים יהיו נמוכי גיזרה כראוי.

היא נראית מאושרת. אני חושבת שהעובדה שהיא מבוגרת יותר משאר הטירוניות עושה לה טוב. היא מרגישה כמו בקייטנה. יש לה רק בעיה אחת: היא לא מסוגלת לגעת בנשק. כל שיעור נשק מסתיים אצלה בבכי.

אני מקווה שהיא תתגבר על זה וגם אם לא, שיתנו לה בכל זאת לסיים את הטירונות ולהמשיך את הקורס (מש"קיות חינוך) ואת השירות לטובת כל הצדדים. לה יש מה להציע לכוחותינו ומצד שני לא הייתי רוצה שתדהדר בתואר "שוחררה מהצבא בגלל בעיות נפשיות".

ובכן, היא מגיעה הביתה, נושאת שני תיקים ששוקלים יותר ממנה ומתחילה לפרוק אותם בהתלהבות.

מגבות ותיקיי רחצה וגרביים וכל מיני טואלטיקה וקוסמטיקה ומוצרי הגיינה נשית (טמפונים ותחבושות בשבילכם) ומה לא. תשמעו, הצבא של היום זה לא הצבא של פעם. חבילת הפינוק הזאת לוקחת בהליכה כל חבילת פינוק בכל מחלקה ראשונה.

חילקנו בינינו את השלל, ישבנו לשתות קפה ולשמוע חוויות ואז נסעתי להזין עיניי בפרשס precious.

הרעיון המקורי היה להצטייד בפסק זמן ולבקש ממנו ללבוש אזור חלציים, לעמוד על רגל אחת, רגל שנייה בפָסֵה (שמי שרקדה בלט תסביר מה זה פָסֵה למי שלא רקד) ולהסיר את עטיפת החטיף בשיניו.

אבל היתה רק בעיה אחת עם התוכנית הזאת.

לא מצאתי פסק זמן.