יומנה של חתולה

כשאמא שלי ראתה את וורוניקה שלנו בפעם הראשונה היא כמעט התעלפה.

היא גררה אותי לפינה ובלחישה רועמת שהגיעה עד לשכנים שאלה:

"השתגעת? איך את מחזיקה כזאת עוזרת?"

זה המקום לציין שוורוניקה הינה בלונדינית תמירה, דקת גיזרה ויפהפיה שחיוך עדין תדיר על פניה ועיניה הכחולות. אמא שלי, שעל ההערכה שלה אליי רמזתי לא פעם ושמעולם לא הצליחה להבין איך תפסתי בעל כזה ראתה כבר בעיניי רוחה את וורוניקה מספקת לשמאלנצ'יק שירותים מסוג אחר לגמרי.

תקראו לי תמימה, תקראו לי נאיבית, תקראו לי כשהקפה יהיה מוכן אבל אני לא מוטרדת מהענין. הבעיה היחידה איתה (עם וורוניקה כלומר) זה שהיא לא מדברת שום שפה חוץ מרוסית. או לפחות כך חשבנו. אי לכך כל התקשורת בינינו התנהלה בפנטומימה מדוברת שזה דווקא לא כ"כ רע אם תשאלו אותי. שבעתי מעוזרות בית שמספרות לי שבוע אחר שבוע את כל סיפור חייהן.

בכל אופן, אחרי כחצי שנה של אושר זוגי, או משולש בעצם, ביקשה ממני יום אחד וורוניקה להשתמש בטלפון שלי ופתאום אני מזהה צלילים מוכרים. רומנית, הגברת דוברת גם רומנית. מסתבר שהיא ממולדביה. לא ידעתי את נפשי מרוב שמחה. מיהרתי להתקשר לשמאלנצ'יק והעברתי לה את השפורפרת. חיוך רחב התפשט על פניה והשניים שקעו בשיחה נלהבת, מעלים זכרונות מבית אבא.  

כשדיברתי עם שמאלנצ'יק באותו ערב הוא אמר לי: "איזה קטע, זה כמו מישהו שהיה אילם ופתאום מתחיל לדבר".

ולא. תשכחו מזה. אין לה ימים פנויים.