| |
יומנה של חתולה
סבתא שלי היתה אומרת "אם אין לכם משהו נחמד להגיד -תשתקו". |
| 3/2005
עשרים וארבע
היה קצר. היה מתוק וקצר. ומרוכז. וככה זה צריך להיות.
כלומר ארוך זה גם בסדר, שלא תבינו אותי לא נכון אבל מדי פעם, גיחה קצרה כזאת סתם כך באמצע שבוע מפקסת את הראש.
ביום חמישי בצהריים אספנו חברה (זה היה או לברוח קצת מהבית או לחנוק את בעלה. באופן מוזר היא בחרה באפשרות הראשונה), אפסנו את ינוקא ונסענו צפונה ל"שלוש מרפסות" במושב נווה זיו אשר בגליל המערבי.
הבית שהתארחנו בו נמצא בשולי הישוב, מוקף חורש טבעי וצופה לנוף מרהיב. בקומה השניה בנתה משפחת פורטמן שלושה צימרים קטנים, אינטימיים וחמימים העונים לשם ים (נוף לים), אלון (נוף לחורש) וזהר (נעבך, לא נשאר עוד כוון אז ניתלו בכוכבים). ההיי לייט של הצימרים הללו, כמה מפתיע, אלו המרפסות. גדולות, נוף נפלא וג'קוזי ענק בכל אחת מהן. מילאנו הג'קוזי במים לוהטים ושקענו בו, משאירים את הקור הגלילי רחוק רחוק. מה אני אגיד לכם, תענוג גדול. בחוץ כשמונה מעלות ואנחנו מעלים אדים. .ישבנו בו כשעתיים, לוגמים לאיטנו יין עד שהשמש שקעה ונגמר הבקבוק והיינו צריכים ללכת לאכול.
בעצת בעלת הבית הזמנו מקום במסעדת "אלומה", מסעדה צרפתית בישוב הערבי היפהפה תרשיחא ובאותו ערב אכלנו את אחת הארוחות המוצלחות ביותר שלנו בכל הזמנים. זה התחיל שוב בנוף מופלא ואויר צלול, המשיך בשירות מצוין, ידידותי וקשוב ומקצועי אך לא מתעלק ונגמר,אוח אוח נגמר בבכי. בכי כי עם כל הרצון הטוב לא יכולנו לסיים מהצלחת שלא לדבר על קינוח. למה? למה בשם כל השדים היינו צריכים לדחוף את העוגה הזאת בדרך?
בכל אופן, יצאנו מ"אלומה" מאושרים ומסופקים, נשמנו מלוא הריאות אוויר לא מוכר
ונרדמנו ברגע שראשנו נגע בכרית.
למחרת נפרדנו מהחדרון והג'קוזי ונסענו לארוחת בוקר אצל רימונה במושב חוסן.
הגברת המקסימה הנ"ל מצאה עצמה בסוף שנות השבעים לבד, עם שלושה ילדים ושלושה מליון שקל חובות הודות לחכמי החלם במשרד החקלאות. במקום לחתוך ורידים היא ביקשה מקרובת משפחה שתלמד אותה לאפות לחם מרוקאי ועל חורבות בית הגידול לפטריות הקימה מאפיה. היום היא מעסיקה חמישה עובדים, רובם אנשים בעלי צרכים מיוחדים אם אתם מבינים למה אני מתכוונת ולצד המאפיה ניתן לאכול במקום ארוחת בוקר הכוללת מבחר מהלחמים והגבינות הנהדרות שהיא עושה וכן צלחת ירקות טריים טריים, חביתת ירק, ריבות וקונפיטורות וספיינג' (מעין סופגניה מרוקאית) שיצא חם מהתנור וגרם לשמאלנצ'יק להשמיע קולות שאפילו אני לא מצליחה להוציא ממנו. התענגנו על כל ביס.הטעמים העזים המתובלים בנוף הפיסי לצד הנוף האנושי סיפקו את כל החושים. עמסנו לחמים וגבינות (שלא נמות רעבים חס וחלילה) ויצאנו לטיול קצר במושב שהרי ברור וידוע הוא לכולם שבמושב חוסן הוקם צימר המערה המקורי. ואם אנחנו כבר כ"כ קרובים למקורות שלא נשים בהם עין? נשים. רק שנתקלנו בבעיה קלה. על כל פסע ושעל הזדקר לעומתנו צימר המערה המקורי וצימר המערה העוד יותר מקורי וצימר המערה המקורי בריבוע וצימר המערה ששם בכיס את כל שאר צימריי המערות ואמ אמ'של צימר המערה ועוד ועוד קונגלומטים ביזריים שאפילו הפלינסטונס היו בורחים מהם בזעקות שבר.
מילאנו הריאות בנשימה אחרונה של רפש לולים ונסענו חזרה הביתה מנהלים בפעם המי יודע כמה את השיחה הנצחית "אז למה בעצם שלא נעבור לגליל"?
אז זהו, בדיוק עשרים וארבע שעות. הרגיש כמו שבוע. או לפחות יומיים. מה רע?
ואם תהיתם אז לא. היא לא ישנה איתנו באותו חדר. תירגעו.
| |
|  כינוי:
מין: נקבה MSN:
תמונה |
בבלוג זה
בכל הבלוגים
