יומנה של חתולה

לא צריך להיות בעל אבחנה דקה במיוחד בכדי להבין שאני מתה על פורים.

החל מימיי ככיפה אדומה וצועניה, עבור דרך שלוש השנים הרצופות שבהן התחפשתי ליפנית (או ככה לפחות חשבתי כשאספו את שיערי לתסרוקת גבוהה ותקעו בו דוקים צבעוניים. היום אני בעצם יודעת  שהייתי סינית. ההורים שלי, שהביאו את התלבושת מצ'יינה טאון  לא הבדילו בין השניים. סינית, יפנית, מה זה משנה. מי מבדיל בכלל. אבל אני הייתי בשמיים. כל מה שחלמתי מאז שאותה לולינית בקרקס היפני העניקה לילדה המשתאה בשורה הראשונה את המניפה שלה היה להיות יפנית), המשך באותה פעם, כשכבר הייתי אשה בוגרת (או לפחות כך נטען בתעודה הזהות שלי) והגעתי לעבודה מחופשת לליצן, צבועה כולי  ומפונפנת ובידי סלסלת אוזני המן אותם חילקתי בין העובדים ואח"כ נגמרה המסיבה ואני נשארתי כל אותו יום ישובה לשולחני, עונה לטלפונים בפנים צבועות וחיוך מקובע ומרגישה דבילית עד מאד וסיים (בינתיים) בזינה, הנסיכה הלוחמת, שכל מי שנתן מבט אחד במחשופה הנדיב התפרק מיד מנשקו.

וכמובן, בל נשכח את הערך המוסף של החג הזה. היותו בלתי משפחתי בעליל. אין ארוחות חגיגיות, אין מפגשים מעיקים, אין מי יארח את מי, מתי ולמה, מי אחראי על הגפילטע פיש ומי אחראי על דודה בלה. זהו חג שכולו עבורנו, הילדים.