יומנה של חתולה

אחד אני יודעת:

אחד פסטיבל

שני לילות

שלושה ימים

ארבעה תאי שירותים לארבע עשרה נשים

חמש בבוקר - שעה טובה ללכת לישון

שישה פילים שקיבלו חנינה

שבעה שימפנזים שחייהם כבר לא יהיו אותו דבר

שמונה עשורים - גיל ממוצע

תשע נשמות

עשר בלילה יום שישי - המסעדות בירושלים מפוצצות

אחד על עשר - היחס בין הרקדנים לרקדניות

שנים עשר - חודשים עד לפסטיבל הבא יא מנאייק

(עכשיו אתם מבינים למה הפסקתי לכתוב שירה?)

אז מה היה לנו?

פסטיבל להקות ותיקים, או בשמו הסקסי יותר, להקות ראשונים. יענו אחרי שגמרנו ליבש את הביצות, לבנות מגדל ולהקים חומה, לגרש את הבריטים, להראות לערבים מאיפה משתין הדג, לחרוש, לזרוע, לנטוע, לחלוב ולשגל חלוצות עבות צמה וסמוקות לחיים על ערימת חציר בגורן עוד היה לנו כוח לצאת במחולות סוערים שנמשכים עד היום.

אבל הריקודים הם רק תירוץ.

הסיפור האמיתי הוא בעצם קייטנה למבוגרים. חסרה רק שקית שוקו ולחמניה לארוחת בוקר. משחקי חברה, שעשועונים, חידונים ובדיחות. שירה בצרחות רמות וריקודים חסרי בושה ועכבות. תחושת שחרור שמפתיעה אותי כל פעם מחדש. 

אני חושבת שרוב הרקדנים מחכים לפסטיבל הזה כל השנה ולא בגלל ההופעות. ממילא רוב הצופים בהופעות הם הרקדנים עצמם ואפילו אותנו זה לא מענין. כלומר לרקוד - כן. לצפות באחרים רוקדים - לא ממש.

למרות שלאנשים רבים לא פשוט לעזוב את המשפחה והעבודה, למרות שלא לכולם יש בן/בת זוג מפרגנים, למרות שהסופ"ש הזה עולה לא מעט כסף כמעט כולם עושים מאמץ ומגיעים. זה פסק זמן מהחיים. 

זו הזדמנות להכיר באמת את שאר החברים בלהקה, לגלות שחלק מהם אנשים מקסימים באמת, ומצחיקים וטובי לב.

בשעות הקטנות של הלילה, הלומי יין ועייפות, מצטופפים כולם בחדר קטן, המסיכות וההגנות יורדות, אלה הרגעים שבגללם שווה לנסוע.