יומנה של חתולה

לצביקה הרפתן לא היה כסף לשלם לרמי המזריע.

שאל אותו מה לעשות וזה ענה לו:

"תעמיס את כל הפרות על העגלה, תעלה איתן לראש ההר ושגל אותן אחת אחת.

למחרת בבוקר, אם הן אוכלות עשב, סימן שהן בהריון".

טוב, כשאין ברירה אז אין ברירה.

לעת ערב העמיס צביקה הרפתן את כל הפרות על עגלה, עלה עימן לראש ההר וטחן אותן אחת אחת.

עם שחר החזיר אותן לרפת והתמוטט הרוס על מיטתו.

איך שהתעורר הרים את ראשו מהחלון והביט בפרות ברם/אולם אף אחת מהן לא ליחכה עשב.

באותו הערב שב והעמיס אותן על העגלה, עלה איתן לראש ההר, טחן אותן אחת אחת ועם שחר החזיר אותן לרפת והתמוטט תשוש ורצוץ על מיטתו.

כשהקיץ מיהר להביט בפרות מבעד לחלון אך אבוי, שוב, אף אחת מהן לא אכלה עשב.

בלילה השלישי, מת מעייפות, שב והעמיס אותן על העגלה, עלה לראש ההר, בעל פרה פרה ועם שחר החזירן לרפת ונפל חצי מת על מיטתו.

כשהקיץ ירד כבר הערב. צביקה  היה כ"כ עייף שאפילו לא היה לו כוח להתרומם ולהביט החוצה מהחלון.

"שולה", פנה לאשתו, "שולה, תעשי טובה, העיפי מבט מהחלון ותגידי לי אם הפרות אוכלות עשב".

הסתכלה שולה מבעד לחלון וענתה "לא, אף אחת מהחלון לא אוכלת עשב".

"אז מה בשם שמיים הן עושות" שאל צביקה ביאוש.

"אני באמת לא מבינה את זה" השיבה שולה, "הן כולם ממתינות על העגלה ואחת מהן עומדת ליד הצופר ומצפצפת".

חג שמח לכווולם. ושלא נצטרך אף פעם לשתות מי ים.