יומנה של חתולה

אבל קודם דיווח מפסח ועצמאות *

פסח השנה הוקדש לתרבות ובידור. שתי הצגות והופעה אחת.

"מילנו" בקמרי. שום דבר לכתוב עליו הביתה. ציפיה גדולה ואכזבה גדולה אחרי "אשה בעל בית".

"אדם בן כלב" של תיאטרון גשר. כבר שלוש שנים שאנחנו מתכננים לראות את ההצגה הזאת.

שואלים אותי אם נהנינו. זה כמו לשאול מישהו אם הוא נהנה מביקור במוזיאון השואה.

הצגה.... באמת שאינני יודעת להגדירה. זו חוויה קשה. משחק מופלא. צוות שחקנים גדול ומרשים. אי אפשר היה שלא להתפעל מרמת המשחק. קשה לדעת מה יותר קשה עבורם, החלק הפיסי המאמץ של ההצגה או החלק הנפשי. באמת שאינני יודעת איך השחקנים עומדים בזה. אני חושבת שאם הייתי משחקת בהצגה כזאת זה היה מערער אותי לגמרי. כלומר עוד יותר ממה שאני כבר מעורערת היום.

NEXT, הופעה משותפת של אהוד בנאי והכליימטיקס, להקת כלייזמרים מניו-יורק במצפה שלם שלחוף ים המלח.

זו כבר הפעם השלישית שאנו נוהים אחרי אהוד בנאי למדבר. איכשהו נראה לי שההוד המדברי נותן לאהוד בנאי ערך מוסף. פורשים שמיכה, מצטיידים בבירות וחטיפים ומתכסים בשמי כוכבים, מה רע?

ההורים שלי נוסעים כל שנה לכל הפסח לים המלח. חוסכים להם את המאמץ שבהחלפת כלים והכשרת הבית. האמת? נראה לי סיוט גדול לבלות שבוע ימים בפסח במלון מפוצץ עד החדר האחרון יחד עם כל עמישראל ואשתו כשצעיר האורחים הוא אבא שלי בן ה- 82. ראינו שם זוג תיירים מגרמניה ונכמרו רחמינו עליהם. מסכנים. יש להניח שכאשר סוכן הנסיעות הציע להם חופשה שלא תישכח במקום הכי נמוך בעולם זה לא מה שהם תיארו לעצמם. הם ישבו בכניסה ללובי, מפוחדים, אוחזים ידיים במבט מזוגג.  

הגענו אם כך למלון לפנות ערב, אפסנו את ג'וניור והמשכנו למצפה שלם. בשעה 10 החלה הופעת החימום של יוסי בבליקי. יוסי מי? בבליקי. לא באמת חשוב. חמישה שישה שירים ואודרוב.

אחריו עולים הכליימטיקס ופוצחים בניסור ויללות אל תוך הלילה.

זה משעשע וחביב בהתחלה אבל אחרי 10 דקות הבנו את העיקרון.

גם הם איכשהו הבינו ששביל הבריחה של הקהל חסום, האוטובוסים שמובילים אל החניון וממנו לא פעילים כרגע והם מסרבים לרדת מהבמה. שעה וחצי, שעה וחצי של יבבות כנור וחצרוצי קלרינט ודנדוני אקורדיאון ושירה עליזה עד בחילה בניו-יורקית מעורבת ביידיש.

עכשיו, הקהל של אהוד בנאי בד"כ קהל צעיר במצבי צבירה משתנים, אחרי או לפני הודו, מה שנקרא, חבר'ה בלתי עציבים בעליל אבל גם הם איכשהו התחילו לאבד את הסבלנות.

"אהוד אהוד" נשמעו קריאות מכל עבר אבל לליצנים שעל הבמה זה נשמע כנראה כמו "עוד עוד" והם המשיכו. עוד ועוד, עד כלות. מתי תהיה להם עוד הזדמנות לאסוף קהל כזה?  אני שואלת אתכם, אתם הייתם קונים כרטיס בכסף טוב להופעה של להקת כלייזמרים מניו-יורק?

באחת בלילה עלה אהוד לבמה. או, חשבתי לעצמי בתמימות. סוף סוף, אהוד. הייתי צריכה לחשוד כשהבחנתי שהליימכים עדיין על הבמה ובאמת רק עכשיו התחיל האקשן. שימו לב. רק היום, לכבודנו, מבחר מתורגם מלהיטיי היידיש של חווה אלברשטיין.

שוס, אני אומרת לכם.

בשלב הזה התחלנו לשקול ברצינות הגשת תביעת נזיקין. שמאלנצ'יק פיתח טיק עצבני בעין ומתחת לשפמו הוא לא הפסיק למלמל משפטים לא ברורים שמתוכם הצלחתי להבין רק מילה פה ומילה שם (כינור, מוות בעינויים וכאלה) ואילו אני התחלתי לחשב מה המרחק מפה ועד מצדה ואז, רגע לפני שהשחלות שלי התפוצצו בקול גדול אהוד נפרד מהכליימשחית לשלום והתחיל בהופעה שלשמה התכנסנו.

אז אהוד זה אהוד, אומן נפלא רק שאנחנו כבר היינו די תשושים וחסרי חדווה ודאוגים מעט ממה שעוד חיכה לנו.

לינה באוהל לחוף ים המלח.

עכשיו, מי שתכנן את האוהל הזה וטען בעזות מצח שזה אוהל לשניים אני מאחלת לו שיתקע 48 שעות רצוף באוהל כזה עם הסולנית המתלהבת של הכליימטיקס. ואנחנו עוד רגילים לישון בכפיות.

אין שום דרך לזוז באוהל כזה אלה אם כן זו תזוזה סימולטנית של שני בני הזוג. אין שום אפשרות לישון גב אל גב או פנים אל פנים. בעצם, כשאני חושבת על זה, אין שום דרך לישון. נקודה. עד שש בבוקר קפאתי מקור ומשש בבוקר התבשלתי בישול איטי ויסודי ואת כל התהליך הזה ליווה בעליצות זבוב שהשד יודע איך הצליח לחדור פנימה.

בשעה שמונה זחלנו החוצה, אספנו את עצמותינו שהסידן נטש אותם לאנחות עוד בכניסה לעין זוהר ונסענו למלון שם ישנו הוריי וג'וניור שנת ישרים שלווה מבלי לדעת מה עובר עלינו ומה עומד לעבור עליהם.

ללא שהות העפנו אותם מהחדר, ננעלנו בפנים, תלינו את השלט do not disturb, שמנו מזגן על פול ווליום והלכנו לישון. אחח, המחייה.

אחרי ארבע שעות אמא שלי הדפקה על הדלת ונכנסה לחדר מצוידת בצלחת עמוסה מכל טוב ארוחת הבוקר, מה שקצת הפליא אותי בהתחשב ברגישות שלה לענין כאשת מלונאי. "אמא, באמת, לא יפה, אסור להוציא אוכל מחדר האוכל". "שטויות, כולם עושים את זה, זה מקובל כאן", וזה מפי האשה שמסתובבת בחדר האוכל ונוזפת באנשים שמעמיסים יותר מדי על הצלחות או שניגשת למזנון להעמסה נוספת עם הצלחת המלוכלכת שלה כי לא נעים לה ללכלך להם עוד צלחת. נו שוין.

בדרך למכונית יכולתי להישבע שזוג התיירים המסכן מגרמניה יושב עדיין באותם כסאות באותה פוזיציה כשאותה הבעה מיוסרת על פניהם.

יכול להיות שהם הפכו לנציב מלח? 

*עקב האורך הלא מתוכנן של הפוסט נקצר לכם שליש על התנהגות טובה ונוותר על דיווח יומצמאות.

אבל שלא תחשבו לנצל את טוב ליבי. על פורים אני לא מוותרת.