יומנה של חתולה

אפשר להפגש גם בצהריים, על קערות אורז ונודלס מלאות כל טוב.

כרגיל הקדמתי. זה פשוט לא יאמן. הבחורה הזאת הופכת אותי לדייקנית. מי היה מאמין?

כיאה לבחורה מוכשרת שכמותה היא הקדימה והזמינה לנו שולחן. וטוב שכך כי המקום היה פשוט מלא, מפוצץ עד אחרון הכסאות באנשי ואנשות עסקים מרשימים למראה. באותה הזדמנות היא כבר הזמינה שולחן באיזור הלא מעשנים וכך מצאתי עצמי פוכרת ידיים בעצבנות, סובלת מקריז נוראי ולוגמת לגימות קטנות מהדיאט קולה שלי. נורא רציתי לשתות משהו חריף יותר אך זו היתה פגישתנו הראשונה לאור יום והיה חשוב לי לעשות רושם טוב (האלכוהול צובע לי את הלחיים בורוד ומחרב עוד יותר את היכולת הבינונית ביותר שלי לתפעל את הצ'ופ סטיקס). בינתיים, כדי להעביר את הזמן דיווחתי לשמאלנצ'יק בטלפון על הנעשה סביבי.

היא נכנסה מתנשפת, יפה ומרשימה בשחור ולבן עורכדיני למראה ואחרי שהתאוששנו מהידיעה המרה שהיום אין סושי היא לקחה על עצמה להזמין עבור שתינו.

כרגיל אצלנו הזמן עבר בלי שנרגיש. היה כ"כ נעים וטעים שהבלגנו אפילו על השירות האיטי עד בלתי קיים כמעט.

לבסוף היא היתה צריכה לרוץ למשרד ואני הייתי צריכה לאסוף את הילד מהמועדונית אז סימנו למלצרית להביא חשבון.

במקום חשבון נחתו על השולחן שתי כוסות קפה. "ממעריץ אלמוני" אמרה המלצרית בחיוך טומן סוד.

א-הא, מעריץ אלמוני? איזה ריגוש. מיד סקרנו בעינינו את הסועדים אבל מבטנו לא נתקל בקונטרה.

האמת? הייתי בטוחה שזה מישהו מישרא. הרי את הדייט בינינו קבענו באופן גלוי ביותר כולל יום ומקום בחילופי התגובות בינינו (סייקו, אתה היית החשוד העיקרי) או שאולי התשובה הרבה יותר פשוטה, אולי זה פשוט פיצוי על איטיות השירות.

מי זה יכול להיות מי זה יכול להיות מלמלתי ביני וביני כשלשולחן הגיעה צלחת עם איזה קינוח מפונפן.

טוב, לא היה צריך ללחוץ על המלצרית יותר מידי או לכופף לה את היד מאחורי הגב.  היא די לא יכלה להתאפק. "זה מבעלך" אמרה לי.

אפשר היה לצפות שאתאכזב. הרי מעריץ אלמוני אמור להיות מרגש הרבה יותר מהגבר שאת חולקת איתו את מיטתך בעשרים ושתים השנים האחרונות אבל בכל הכנות אומר לכם שהרגשתי את הלב שלי קופץ כמו בת טפש-עשרה שנתקלת במושא חלומותיה מתחת לביתה. הוא (הלב) פשוט האיץ.

לפעמים כבר לא נעים לי. כמה אפשר לספר על הגבר הזה (שעושה דרכו הביתה אגב ברגעים אלה עם פשטידה שבמו ידיו הכין)? כמה אפשר להתרברב? כמה אפשר לנפנף באושר (טפו טפו חמסה חמסה מי מאושר פה בכלל בטח לא אני)?

חבצלת הגיבה בהשתאות ופרגון כנדרש. האמת? חשבתי בהתחלה שאולי עדיף שהיא תספר לכם על זה ואף תוסיף הילולים וברכות ומחמאות וקילוסים רבים בשפתה הציורית. בסוף היא שכנעה אותי (וגם פה לא היה צריך להגרר ללחץ פיסי מתון) שבלוגי הקט הוא האכסניה הנכונה לסיפורון הזה.

וזהו.