יומנה של חתולה

חודש חדש, ולא סתם חודש. יוני.

בהתחלה חשבתי פשוט לפרסם שוב את הפוסט הזה, שפירסמתי באחד ביוני בשנה שעברה.

ממילא בחודשים האחרונים המילים יוצאות לי קשה. לא כמו שתכננתי אותן.

סוג של נוסטלגיה בגרוש? לא שהכתיבה שלי בהתחלה היתה איזה יצירת מופת אבל כבר חודשים שלא יצא לי פוסט שאני ממש מרוצה ממנו. מעולם לא החשבתי את עצמי ליצירתית במיוחד אבל כשאני קוראת דברים שכתבתי בחודשים הראשונים שלי בישרא יש פה ושם פוסט שמעלה בי חיוך או שולח בי איזה צביטת גאווה בסגנון "מה, אני כתבתי את זה? לא רע, בחיי". וזה לא קרה כבר הרבה זמן. רעיונות דווקא עולים בי כל הזמן ובראש נרקמים לי פוסטים מופלאים אבל עד שאני מגיעה למחשב כל העסיסיות בורחת מהם ופתאום יש לי גיבוב של מילים שכתבתי כבר עשרות פעמים.

אני חושבת שזמן ההמתנה מהרעיון לביצוע מחרב לי אבל משום מה המוזה שלי עובדת דווקא כשאין לי אפשרות פיסית לכתוב. וזה לא מספיק לשרבט רסיסי רעיונות בפנקס. ניסיתי את זה. זה לא עובד.

אז למה בכל זאת לא הסתפקתי בפוסט הקצר משנה שעברה?

או. טוב ששאלתם.

כי הייתי בסרט אתמול בלילה ורציתי לספר לכם עליו.

הלכנו לראות את "ארץ לעולם לא" עם ג'וני-הגדול מכולם-דפ (וכולם להאנח איתי ביחד: אח, ג'וני בוי). הנה, תקראו פה. לא יכולתי לכתוב את זה טוב יותר (כאילו, דה?).  כמה בכיתי. בחיים שלי לא בכיתי ככה בסרט. יותר מבחירתה של סופי וצייד הצבאים גם יחד. אבל בכי טוב כזה, משחרר, ממלא את הלב בתקווה. מזל שלפני 100 שנה השלכתי לתיקי איזה פודריה ישנה. אצתי רצתי כנערה מבוישת לשירותים ופידרתי את אפי ושמורות עיני האדומות.  ומזל שזו היתה הקרנה פרטית. רב-חן מגדל האופרה, הקרנה אחת בלבד ב- 19:30. מי ראה? מי שמע? למה לא נותנים לסרט הזה את הכבוד המגיע לו? היינו שבעה אנשים באולם. ומזל שהנסיכה שלי ציוותה עלי ללכת לראות את הסרט הזה. ועכשיו אני מצווה עליכם: לכו, רוצו, אל תחמיצו.

לפני הסרט ישבנו במרפסת של בית הקפה בקומה השלישית ושתינו קפה (הוא) ומרטיני ביאנקו (אני). המרכז הזה זה החמצה גדולה. בנו בנין מפואר עם כוונות מהודרות ומשהו שם השתבש. אולי זה האזור כולו שנכנס פנימה אבל ממש מההתחלה המרכז הזה נהייה ג'יפאי ומעורר רחמים. תערובת מוזרה של חנויות יצרן וגלריות ובורגר-ראנץ' ענק שנכנס במקום הבית-קפה ובית קולנוע שנלחם על חייו ומציג סרטי איכות.

כשיושבים במרפסת מתחברים פתאום אל היופי המקורי שתכננו יוצריו. הג'יפה נעלמת ובמקומה הים כולו נפרש לפניך, רוח נפלאה לוחשת הבטחות מתוקות לשמש השוקעת ופתאום זה מרגיש מונטה קרלו.

ואילו אחרי הסרט הלכנו לקזנקי  (מלא לינקים, אני יודעת אבל תאמינו לי, זה רק לטובתכם), בר פירות ים מדליק ברחוב הארבעה. מקום קטן מאד ונטול פלצנות (בניגוד לטפאו הצמודה להם), מטבח טעים מאד ומחירים שפויים מאד (בניגוד לטפאו הצמודה להם). אנחנו נורא אוהבים לשבת שם. אפשר להגיע במכנס קצר וכפכפים ואף אחד לא ינעוץ בך מבט מזלזל (בניגוד לטפאו הצמודה להם). אמנם הבר בטפאו הרבה יותר מקצועי אבל אם אתם מסתפקים בבירה או יין או משקה נקי (בניגוד לקוקטייל) אז תלכו ותגידו שפוסיקט שלחה אתכם (ואם הם בוהים בכם במבט מבולבל אז פשוט תכנסו ותשבו).

עכשיו אם תסלחו לי אני הולכת לאסוף את נסיכתי שהגיעה מהצבא. נלך לאכול ארוחת בוקר ואח"כ נגנוב את שלט הפרסומת של ג'וני דפ המתנוסס בדרך השלום.