כבר ביום שבת שאחרי יום רביעי ההוא הוזמנתי לשבת צהריים אצל משפחת שמאלנצ'יק.
אחרי הארוחה (המשובחת יש לציין. היתה זו הפעם הראשונה שהגישו לי ליד הגפילטע פיש קוביות תפ"א קרות ותאמינו לי, מתרגלים גם לזה) שקענו בנוחיות לתוך ספת הסלון ומצאנו מפלט מהקור (נובמבר) תחת שמיכה רכה.
ההורים שלו לעומת זאת, כדרכם בקודש, יצאו אחר הצהריים לטיול בעיר, לשחרר גרפצים ולפגוש מכרים ותיקים.
ואכן, רכה היתה השמיכה, ומחממת, ומבלי להרגיש היו לפתע בגדינו מוטלים בתפזורת חיננית בסלון, מתחת לתקרת הנטיפים הלבנה וסמוך לטפט נוף האגמים השוויצרי השליו.
וגם לא הרגשנו איך לפתע נפתחה הדלת ומר וגברת שמאלנצ'יק נכנסו פנימה, סמוקי לחיים ומנוצנצי עיניים, מלהגים כשני ילדים נרגשים אודות טיול השבת שלהם. עברו שניות ארוכות בהן אנחנו ניסינו לעשות קולות של שטיח ועד שהם קלטו לפתע את התמונה הכוללת, הכל כולל הכל. היא קפאה בתנוחת אשת לוט אבל הוא התעשת מהר (מסתבר שאת הנונשאלנטיות שמאלנצ'יק ירש מאבא שלו), אחז בחוזקה בזרועה וגרר אותה, חיוורת והלומה לחדר השינה שלהם, שם הם הסתגרו מספר דקות, מניחים לנו לאסוף את בגדינו ולהתלבש. מיותר להגיד שגם שבוע, גם חודש, גם שנה לא היו מספיקים לי בכדי לאסוף את כבודי שנפוץ לכל עבר עם אותה רוח נובמבר קרירה.
אחרי מספר דקות הם יצאו מהחדר ואמא של שמאלנצ'יק שאלה בפנים חתומים: "מי רוצה תה"?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: