יומנה של חתולה

לפני מספר שבועות נודע לי שבאל-על עומדים לפתוח קורס דיילי/דיילות אוויר ובאופן מפתיע ביותר אין הגבלת גיל וגם קשישות כמוני יכולות להגיש מועמדות ולראשונה מאז שהפסקתי לעבוד התחלתי פתאום להתרגש. זה לא שחלום חיי היה להיות דיילת אויר אבל בכל זאת, יש לג'וב הזה איזה סוג של הילה וגם כחול מאד הולם אותי. 

אח, קורס דיילות, חשבתי לעצמי בעונג ובדמיוני כבר ראיתי עצמי פוסעת מעדנות בין טייקוני הביזנס לפירסט, מוזגת שמפניה מבעבעת, מצמידה היטב השמיכה לצדי גופם ומלחששת בקול נמוך: "אומלט או בלינצ'עס"?

ענדתי צעיף לצווארי הקמוט, ראיתי כי טוב ומהרתי להשאיר את פרטי במענה הקולי.

תוך ימים מספר הגיעה מעטפה עבת כרס ובה מליון ואחד טפסים. מילאתי את כל הפרטים, רשמתי מליצי יושר, חתמתי על עשרות התחיבויות ואיומים מהם גלויים ומהם מרומזים ולאחר עוד כמה ימים קיבלתי הודעה כי אני מזומנת ליום מבחנים שיערך כשמונה שעות ועלי להגיע בלבוש עסקי, כלומר לא ג'ינס ולא סניקרס.

בהגיע היום המיועד עברתי בקדחתנות על פני ארוני, העפתי הצידה את כל הבגדים הצבעוניים/פרחוניים/פרחיים/חשופים מדי/סגורים מדי/זרוקים מדי/קטנים מדי (דאמיט) ולבסוף בהו בי בבדידות מזהרת זוג מכנסי פשתן מכובדות למראה. הרגשתי בהם כ"כ מכובדת שממש נבהלתי ומיהרתי לצוות להם חולצה עליזה. עמסתי על גבי את התיק הכתום הענק שלי המעוטר בסרט כחול מאזן והתייצבתי בשעה היעודה במכון שעורך את המבחנים עבור אל-על.

המבחן הראשון שמתבצע עוד לפני שמישהו בכלל מחליף איתך מילה הוא מדידת גובה. המועמדים חייבים להיות לפחות 1.60 מטר.

את המבחן הזה עברתי בקלות יתירה ובהצלחה מסחררת (ואף נשארתי עם בונוס של 5 ס"מ) מה שחיזק מיד את אמונתי השברירית כי ביכולתי לעשות זאת.

מכאן עברנו לצפות בקלטת וידאו המציגה את סדר יום של דיילת. כבר בפתח הסרטון, כשהדיילת מקבלת טלפון המקפיץ אותה למשמרת בשעה 03:30 לפנות בוקר התחלתי לחשוב שאולי החלומות שלי איכשהו קצת לא ריאליים וכשהקלטת מסתיימת אחרי משמרת של 16 שעות המפרקים הזקנים שלי התחילו להשמיע צפירות אזעקה עולות ויורדות אבל בהיותי קצת כבדת שמיעה התעלמתי מהן באסרטיביות ראויה לשבח ועברתי למבחן הבא. איזה סוג של מבחני התאמה ממוחשבים. קצת ידע כללי, קצת אנגלית, קצת חשבון והגיון וסדרות מתימטיות ומבחני הבנה, דיוק ושליטה בפרטים.

כשעברתי גם את המבחן הזה כבר הייתי ממש מופתעת. מילא ידע כללי ואנגלית. אבל סדרות חשבוניות? דיוק בפרטים? מואה? לראשונה התחלתי לחשוב שאולי יש איזה סיכוי לגלגל עגלת דיוטי פרי במעברים.

כל מי שעבר את השלב הזה נשלח לקומה שניה לראיון אישי שנערך באנגלית. מי שעובר את השלב הזה נשלח לכמה שעות של סימולציות ודינמיקה קבוצתית ומי שעובר גם את השלב הזה עובר ראיון אישי נוסף שלאחריו יוחלט אם הוא מתקבל לקורס או לא.

הגיע תורי להכנס לראיון. ישבתי בכסא שהוצב במרכז החדר, מפנימה את האזהרות החמורות לבל אזיז אותו כהוא זה שמאלה או ימינה, קדימה או אחורה. מולי ישבה סבתא חביבה ושני אנשים שנראו כפקידי עיריה אפורים הלקוחים ישירות מספריו של קישון. הסבתא פנתה אלי באנגלית מושלמת ותוך שניות מצאתי עצמי מלהגת עימה באנגלית שוטפת, מספרת לה את כל ספור חיי + תוספות + ביבליוגרפיה, מתעלמת לחלוטין מפקידי העיריה השתקניים והם מצידם מתעלמים ממני באותה מידה. בחיי, כ"כ נהניתי מהראיון עד שממש הצטערתי כשסבתא קטעה אותי (שוב ושוב אם זכרוני איננו מטעה אותי) ורמזה לי בבריטיות קולוניאלית תקיפה שזמני עבר.

יצאתי מהחדר בריחוף. הרגשתי שדרכי אל המדים הכחולים מובטחת.

כשעה אחר כך נקראתי הצידה יחד עם קבוצה נוספת של אנשים: "צר לי", ירקה המורה לאנגלית שאיבדה לפתע את חביבותה, "אבל אתם לא ממשיכים אתנו הלאה".

אספתי את תדהמתי וכבודי העצמי לתוך התיק הכתום הגדול ויצאתי החוצה, מלווה בצלילי התנפצות החלום.

מה קרה שם בדיוק אינני יודעת.

זה לא האנגלית, בזאת אני בטוחה.

אז מה נשאר?

האם יכול להיות שלא מצאתי חן בעיניהם?

לאאאאאא.

או ש..... כן?

ומענין לענין באותו ענין. מחר בבוקר אני נוסעת לשבוע יחד עם הורי ואחי לחופשה קצרה. מין הזדמנות די אחרונה כנראה לבונדינג משפחתי כזה ומיד כשאני חוזרת אני נוסעת לכרמיאל ובטח כבר נגנוב את סוף השבוע ונשאר בצפון אז יש לכם שבועיים חופש ממני. תיהנו.