יומנה של חתולה

רומניה. היה לנו בונדינג משפחתי ברומניה. למרות שהורי עשו כל מאמץ להרוג את הבונדינג הזה עוד לפני שהתחיל.

ומעשה שהיה כך היה:

הטיסה שלנו אמורה היתה לצאת בשעה 06:50 (אאוץ', זה כואב לי רק מלחשוב על זה).

סוכם עם אבאמא על יציאה לכוון השדה שלוש שעות טרום המראה. בשעה 04:30 התקשרתי לשאול אותם מה קורה. לתדהמתי הם היו עדיין בבית, משמיעים קולות של מה בוער. מה בוער? האמת? לא בוער לי כלום. במסגרת האני החדש והרגוע שלי מן השנים האחרונות באמת לא נלחצתי. מה יכול להיות, הכי גרוע - לא ניסע. מי שנלחץ לעומתי היה אחי הבכור שהיה צריך לתדלק ולהחזיר את הרכב השכור בשדה.

ירדנו לחכות להם למטה. הם הגיעו שאננים ועליזים כצפורי בוקר בשעה 05:00. כשהעמסנו את הרכב שמתי לב שאחי מפתח תיק עצבני בעין. יצאנו לדרך, תדלקנו כמתוכנן והגענו לשדה קרוב ל- 05:30. הבחור המנומנם מחברת ההשכרה ערך לרכב בדיקה מדוקדת מתעלם ממבטי המצוקה שאחי שלח בו. עכשיו היה צריך להמתין ל shuttle שיקח אותנו מטרמינל אחד לטרמינל שלוש.

05:50, שעה לפני ההמראה, המשפחה המלכותית מגיעה לשדה. הסלקטורים דווקא חביבים ומבינים ענין ומעבירים אותנו צ'יק צ'ק. הבעיה מתעוררת בדלפקי הצ'ק אין. תור מפה ועד אנטליה. אני מנסה לשוחח עם הסופרוויזרית (איך מתרגמים את זה, יועצת על?) אך זו מפנה אותי בחביבות לאחד התורים. "אל דאגה", היא אומרת לי, "יש עוד זמן. אם אראה שעומדים לסגור את ה - boarding אקרא לכם אלי". העשן מאזניו של אחי מלמד אותי שהוא עדיין לא רגוע.

חוק מרפי לא נח לעולם מה שמסביר את העובדה שנפלנו על הדיילת הכי איטית במזרח התיכון גם אם חביבה ביותר מה שעוד יותר מקשה עלינו כי אפילו לקטר עליה לא נעים.

06:30. אנחנו מגיעים לביקורת הגבולות ומשם אנחנו פורצים בסערה לאולם הנוסעים החדש. חולפים בעגמומיות על פני החנויות, מנידים בתוגה לעבר שלל המוצרים הממתינים לנו על המדפים (לצאת מהארץ בלי לעבור בדיוטי פרי זה כמו לסיים ארוחה ללא קינוח כמו לחגוג יומולדת בלי מתנות כמו זיון בלי אורגזמה כמו.... טוב סטיתי מהנושא) ובמהירות מסחררת מגיעים לשער העליה למטוס ומשם לשרוול משם למטוס ומתיישבים באנחת רווחה במקומותינו ליד דלת החירום (מי צריך פרוטקציה כשיש קשרים) רק בכדי לשמוע את הטייס מודיע בחביבות שעקב תקלה בלתי צפויה ההמראה תידחה בשעה.

גרררררררררררררררר

בסוף ממריאים. ונוחתים. הרכב של המלון מעמיס אותנו ועוד שתי גרציות תוצרת פולין שנוסעות עם ההורים שלי לרומניה כבר עשר שנים למלון והחלק הקשה באמת של הטיול מתחיל.הנסיעה מבוקרשט למלון. 250 ק"מ שנמשכים כארבע שעות עקב מצבם המזעזע של הכבישים ברומניה. במחצית הדרך ביקשנו לעצור לקפה. פולניה מספר אחד: "אני לא יוצאת מהאוטו". פולניה מספר שתיים: "גם אני לא יוצאת מהאוטו". בוטל הקפה. ממשיכים.  

בשלוש לערך הגענו למלון. אחרי לילה ללא שינה הדבר היחיד שחשבתי עליו היה מיטה רכה, כסת נוצות ושמיכת פוך והנה, הפלא ופלא, זה בדיוק מה שקיבלתי.

כשהתעוררתי כבר היה חשוך לגמרי. לא היה לי מושג מה השעה. לא לקחתי איתי שעון או פלאפון. התארגנתי וירדתי למטה. התברר שהשעה אחת עשרה בלילה ואחרוני העובדים עסוקים בקיפול וחשבונות. אבל יצא ככה שאני שוכבת עם הבוס אז מיד ארגנו לי ארוחת לילה סימפטית. תוך כדי בליסה שמתי לב שקריר אפעס ואף גשום. לא נורא, חשבתי לעצמי. מחר תזרח השמש. איזה שמש ואיזה נעליים. כל השבוע לא ראיתי קרן שמש אחת לרפואה. גשם לעומת זאת, אוהו, ראיתי אף ראיתי. ואני חושבת שאולי אולי אפילו איזה פתית או שניים של שלג. הנה, תראו בעצמכם:

בכלל, אי אפשר לומר שהייתי מאורגנת כמו שצריך לנסיעה הזאת. לקחתי איתי רק גופיות וכפכפים כך שהתוכנית שלי לשבת במרפסת עם ספר ביד אחת, קמפרי תפוזים ביד שנייה ולבהות שעות בירוק הירוק הזה התחרבשה קמעה. טוב, לפחות לקחתי עימי ספרים לרוב חשבתי בהשלמה והייתי גאה בעצמי על שזכרתי ברגע האחרון להשליך לתיק את נרתיק משקפי הקריאה שלי. לו רק הייתי טורחת להכניס לתוכו את המשקפיים אז זה היה בכלל מושלם.

מה נותר לי? להתבטל. אפילו עבור בטלנית מדופלמת שכמותי זו היתה עליית מדרגה. בטלנות מושלמת, מוחלטת, חלומית שהופרעה מפעם לפעם (שלוש פעמים ביום אם לדייק) עת צלצל הפעמון לארוחה: "החברים מתבקשים לחדר האוכל".

אך סה"כ היה נחמד. מסאז'ים, טיפולי חשמל לגבי הדווי (אז ככה נראים החיים בגיל +80. טוב לדעת). מדי פעם הצלחנו לחמוק מלפיתתן של מיס לודז' ומיס קרקוב ויצאנו לטיולים. ראיתי בפעם השלישית את טירת דרקולה וארמון המלך אבל מה לא עושים בשביל משפחה. אכלנו קבבים אלמותיים בצידי הדרך והייתי גאה להכיר להורי את העוגה על המקל המפורסמת:

את הלילה האחרון לפני החזרה לארץ אחי ואני עשינו בבוקרשט. השותף של שמאלנצ'יק הפתיע והזמין לנו חדרים בפאלאס אתנה הילטון ע" ח הברון כולל סלסלה של שוקולדים משובחים בחדר ('צטערת חבצלת, לא נודע כי בא אל קרבי וגו'). לפני שעצמתי את עיניי בדקתי את השידות ומה שמחתי ואף נרגעתי כשראיתי במגירה לשמאל המיטה ספר תנ"ך ובזו שלימין המיטה חבילת קונדומים.  מה שנקרא, כל האופציות מכוסות.

()היה גם כרמיאל אבל כבר הגזמתי לגמרי עם הפוסט הזה אז אתם יכולים לקרוא תיאור מדויק למדי אצלה.