יומנה של חתולה

כבר מלאנת'אלפים זמן שאני רוצה לדבר על ינוקא ולא יודעת איך. בהתחלה זה נראה היה לי לא הוגן לחשוף אותו. בכל זאת, הוא לא אחד מילדיי הביולוגים. לא שהם נלהבים כ"כ מהחשיפה (רוצים אבל פוחדים) אבל תמורת חלוקה הוגנת ומקדמית של הירושה הם מוכנים לסבול אותי כמו שאני. וחוץ מזה זה נראה היה לי כאילו אני מבקשת מכולם להתפעל ממני ומכמה שאני (ושמאלנצ'יק כמובן) נהדרת ומדהימה דיג אחר מחמאות וקריאות הידד אשר לרוב מתקבלים באהבה ושקיקה אבל במקרה הזה היתה לי תחושה שזה לא לענין. לא בגלל זה עשינו מה שעשינו.

ואח"כ עבר זמן וכבר הרגשתי פה כמו בבית בקרב קבוצה קבועה של חברים טובים וזה קטע כ"כ משמעותי בחיים שלי ורציתי לספר והרגשתי שזה המקום הנכון אבל כבר לא ידעתי איך להתחיל ואיך להסביר למה הנושא לא עלה קודם אלא רק ברמז.

אבל השבוע ינוקא חזר הביתה לאמא שלו ולי נראה שזה זמן טוב להתחלות ולסגירות.

ובכן, ינוקא הוא ילד מקסים ומדהים בן שבע ואנחנו שימשנו לו משפחה אומנת בשנתיים האחרונות.

הכל התחיל מכתבה שהתפרסמה במקומון וסיפרה על ילד בן 10 בערך שעלה עם אמא וסבתא מאחת ממדינות חבר העמים. לא ברור לי מה קרה לאמא אבל הוא נותר לבדו עם סבתא זקנה שהתקשתה לגדל אותו ורשויות הרווחה חיפשו לו משפחה אומנת. בכתבה הנוגעת ללב הילד אומר שהוא מחפש משפחה באזור מגוריו עם אחים ואחיות וכלב או חתול וכתבה זו טלטלה אותנו לגמרי. גם ככה אנחנו חיים בתחושה שהמזל מאיר לנו פנים (ואם תגידו שאמרתי את זה אני אכחיש טפו טפו חמסה חמסה בלי עין הרע איפה יש פה חת'כת עץ לכל הרוחות) בהשוואה לעולם המסריח שאנחנו חיים בו. אז תורמים קצת לעמותות ומתנדבים במשטרה אבל זה לא הרגיש מספיק.

דבר ראשון התייעצנו עם ג'וניור. חיימקה והנסיכה כבר כמעט שלא בבית אז לא חשבנו שהם צריכים להיות פקטור בקבלת ההחלטה אבל על החיים של ג'וניור ההחלטה הזאת תשפיע יותר מאשר על כולנו והרגשנו חובה לקבל את אישורו. הוא לא היסס לשניה.

דבר שני יצרנו קשר עם העמותה שמטפלת באומנה. בארץ כל נושא האומנה, כמו נושא האימוץ נמסר לעמותות.

זומנו לפגישה ולאחריה התחלנו תהליך די מיגע של מילוי טפסים וממליצים ואישור על אי רישום פלילי ואישור בריאות מרופא המשפחה וסדנאות וסמינרים ובוחני כליות ולב וכדורי בדולח ועוד.

התברר לנו שהילד המרגש מהכתבה זה בעצם איזה דמות פיקטיבית שהורכבה מכמה ילדים שממתינים למשפחות והכתבה התפרסמה בכל המקומונים בגוש דן ומטרתה, אשר הצליחה מעבר למשוער היתה ללחוץ על נימים רגישים ולהגדיל את מאגר המשפחות האומנות.

כיון שכך חשבנו ובקשנו ילד שיהיה צעיר בשנה שנתיים מג'וניור כדי שיהיה לו חבר למשחקים אך לא יערער על הבכורה שלו ומאידך לא יהיה קטן מדי יען כי כבר התרגלנו לעצמאות ולחופש שהולכים יד ביד עם ילדים בוגרים אבל הזמן עבר וילד כזה לא נראה באופק.

יום אחד אנחנו מקבלים טלפון. מסתבר שיש ילד בן חמש שצריך להוציא אותו S.O.S  ממשפחתו והאם נוכל לשקול את האפשרות להגמיש מעט את דרישותינו.

מדובר במשפחה שעלתה מחבר העמים. אבא-אמא, סבא-סבתא ודוד. זמן קצר לאחר עלייתם לארץ אבא-אמא נפרדו ואמא נשארה לבדה עם ינוקא, בלי חברים או משפחה, בלי שפה או עבודה או חיבור כלשהו למדינה הזאת. היא הרגישה בודדה ונבגדת ומצאה מפלט בשתייה. היא אוהבת את ינוקא מאד ומעולם לא התעללה בו אבל הבעיה היתה שכשהיא שתתה, ורוב הזמן היא היתה שתויה היא לא היתה מסוגלת לטפל בו והוא היה מוזנח עד כדי סכנה. (שכנים דיווחו על ילד קטן שמסתובב לבד ברחוב הראשי הסואן ופעם אחת היא שכחה אותו בים וחוץ מזה הוא היה עד יותר מפעם אחת לריבים קשים ואלימות בינה ובין האקס שלה שמתפקד עוד פחות ממנה).

קצת הפחידה אותי המחשבה לחזור כ"כ הרבה שנים אחורה ולקחת ילד כ"כ צעיר אבל גם הבנו שאם לא נרחיב מעט את גבול הדרישות שלנו יכול להיות שבכלל לא ימצא לנו ילד מתאים ולכן השבנו בחיוב.

נקראנו לפגישה במחלקה הסוציאלית של הרשות המדוברת. הגענו לשם, שמאלנצ'יק, אני והעובדת הסוציאלית של האומנה שמלווה את כל התהליך ושם פגשנו בעובדת הסוציאלית של הרשות המקומית, בינוקא ובאמו. היה טראומתי למדי. ינוקא, ילד בלונדיני כחול עיניים ובעל אף סולד ועור משיי ישב חבוק בידי אמו הצעירה מאד למראה כשגבו אלינו. הוא סרב להסתובב או ליצור קשר ורק חיבק את אמו בחוזקה, ממלמל באוזניה ברוסית. שניהם נראו מפוחדים ונואשים. אחרי כמה דקות שבהן הרגשנו איך לבנו נקרע בקרבנו הצענו להעמיס את כל הכבודה הזאת על הרכב ולבוא אלינו. שם, יחד עם ג'וניור הכל יכול, הכלבים והצעצועים אולי הוא יסכים להיפתח מעט. וכך אכן היה. כשהגענו לביתינו ג'וניור הפעיל עליו את קסמו הידוע (ולא ברור לי עדיין איך יען כי ינוקא דיבר רוסית בלבד, שפה שג'וניור שולט בה באופן חלקי עד בכלל לא) והצליח למשוך אותו לחדר המשחקים העמוס לעייפה. אחרי כמה דקות ראינו אותו מחייך לראשונה וזה היה כמו קסם. היה ברור לנו שמבחיתנו יש שידוך.

ביום שישי שאח"כ נסענו לאסוף אותו לסוף השבוע ולהפתעתנו הוא בא ברצון. בשבוע שאחר-כך הוא הגיע סופית, מצויד בבגדים שעל גופו בלבד.

ומאז הוא הפך לבן משפחה מן המנין. הוא קיבל את החדר שהנסיכה פינתה והארון הריק נמלא עד מהרה בגדים.

רשמנו אותו לגן ולחוגים ותוך שבועות ספורים הוא כבר דיבר עברית מצוינת. את אמא שלו הוא היה רואה כל יום שלישי אחה"צ וכל סוף שבוע שני. הוא השתלב נהדר. רואים שקיבל חינוך טוב. בימים הראשונים הוא היה מסדר את המיטה אחריו ומכבה אורות ומעלה את נעליו למעלה אך לא עברו ימים רבים והצלחנו להרוס את כל הרגליו הטובים, למעט כיבוי החשמל. גם זה טוב.

הוא וג'וניור תפקידו כאחים לכל דבר כולל מריבות וערבות הדדית. וחוץ מג'וניור האהבה הגדולה ומקום המפלט שלו היו הכלבים. לקח המון זמן עד שהוא הסכים שניגע בו. בחודשים הראשונים, כל אימת שהשכבנו אותו לישון ורצינו לתת לו נשיקת לילה טוב הוא היה מכסה את פניו בשמיכה. את כל הרגשות והסערות שהתרגשו עליו הוא פרק על הכלבים. היה מלטף ומחבק ומנשק ומלבב ולוחש מילות אהבה. גם את ג'וניור הוא הרבה לחבק ולנשק ונהנה לקרוא לו "אח שלי". הוא ראה בו מודל לחיקוי. 

ינוקא ילד מאד סגור. לא מדבר על רגשותיו. היו לו התפרצויות זעם מדי פעם אבל הוא בעיקר הפנים.

בשנה האחרונה הוא ביקר פעם בשבוע אצל פסיכולוג ופרק אצלו דרך משחק את כל מה שחבוי לו בפנים.

מהפסיכולוג קיבלתי אישור שלמרות שהוא לא מביע זאת במילים או מעשים הוא רואה בי סוג של עוגן וזה עשה לי מאד נעים בלב.

לאמא האמיתית שלו בינתיים היו הרבה עליות ומורדות אבל בשנה האחרונה יש לה חבר קבוע שתומך בה ומחזיק אותה חזק. מינוקא הבנו שהם רבים מדי פעם כי החבר לא נותן לה לשתות. היא מחזיקה מקום עבודה קבוע כבר כמה חודשים ודירה קבועה (קודם לכן היא היתה עוברת מכוך אחד לכוך אחר כל כמה שבועות) ולא חדלה לבקש את בנה בחזרה. אנחנו אף פעם לא שאלנו את ינוקא איפה הוא מעדיף להיות כי לא רצינו להעמיד אותו בפני הצורך הבלתי אפשרי לבחור אבל לפסיכולוג ולמורה ולעובדת הסוציאלית הוא אמר שהוא רוצה לחזור לאמא.

לפני חודשיים התכנסו כל בעלי המקצוע והחליטו שהיא כשירה לקבל אותו בחזרה תחת הדרכה ומעקב צמוד של מחלקת הרווחה. הוחלט שהוא יסיים את שנת הלימודים, ילך לקייטנה ועם סיומה יחזור הביתה.

ביום ראשון ארזנו את חפציו (7 שקיות ענק עם בגדים, צעצועים, ספרים וקלטות) והסענו אותו לביתו.

נישקנו וחיבקנו ונתנו לו דף עם מספרי הטלפון של חבריו לכתה ושלנו ושל ג'וניור ואמרנו לו שאם הוא צריך משהו, שאם הוא מתגעגע או סתם כך אז שיתקשר אבל יש לי תחושה די ברורה שזה לא יקרה.  אני מאמינה שזה פרק בחייה שאמא שלו תרצה לשכוח.

בסך הכל אפשר לומר שלסיפור הזה יש happy end. לפחות מבחינתו. אבל אני דואגת לו. נורא. נותר לנו רק להתפלל ולקוות שהחיים יחייכו אליו ושיהיה לו טוב. הוא ילד חכם, סתגלתן ובעל אופי חזק אבל אני חוששת שמזל זה לא הצד החזק שלו.