יומנה של חתולה

אח"כ, כשיודיעו לה שנכשלה במבדקי קצונה (או מָבדקים במלעיל כפי ששגור בפי חיילנו) היא תבוא אלי בטענות.

ואני, מה חטאתי ומה פשעתי? כלום אני אשמה שביקשו ממנה לצייר?  הרי הכינוי שלי מבית הורי הוא "צווי לינקע אנדס" (שתי ידיים שמאליות למאותגרי היידיש ביניכם)  וידוע ואף גמור שנטולת כל כשרון ציור אנוכי כמו הוריי לפני וילדיי אחרי והשילוב עם שמאלנצ'יק גם הוא הניב תוצאות עגומות בלבד בתחום האומנות הפלסטית.

אבל ניחא הציורים שהתבקשה לצייר והסיפורים שנדרשה לספר. מה זה כל השאלות הללו? אלפי שאלות.

מדגם מייצג:

- האם את אוהבת גברים נמוכים? (שיט, עלו עליה. איכשהו יצא שהגברים האחרונים שלה היו, איך נגדיר אותם?מרוכזים).

-האם את מעדיפה מקלחת או אמבטיה? (זה תלוי. מקלחת כשהיא עם גבר ארוך. אמבטיה כשהיא עם גבר קצר).

-האם לדעתך גברים חושבים רק על סקס? (דא).

-האם שקלת לברוח ולהצטרף לקרקס? (הא?).

-האם את חובבת ציד? (אני מתחילה לחשוב שכן).

-האם יש בעלי חיים שמעצבנים אותך? (שום דבר שלא ניתן לפתור עם רובה צייד). 

בדקתי עם חיימקה. מסתבר שגם הוא נשאל אותן שאלות. אם קודם הייתי גאה בו עכשיו אני קצת מתחילה לדאוג. נראה לי שצריך להיות איזה סוג של פסיכופת בכדי להגיע לקורס קצינים, ועוד לעבור אותו, לא?

* אגב חיימקה. היו לו כמה ימי חופש לפני ההתנתקות והוא "קפץ" לברצלונה. אתמול, בשובו, הוא סיפר בהתלהבות מנפלאותיה של העיר. "נורא קל להסתדר בברצלונה, העיר בנויה ערש דווי" (הגרסה שלו ל"שתי וערב").

* וזה עוד כלום לעומת המלצרית שהמליצה בהתלהבות על קינוח של בצק פריך ממולא שוקולד בולגרי.

ובבנין ציון ננוחם