יומנה של חתולה

לא, זו לא התחלה של בדיחה. זה דיווח על מצבת הנופשים במלון רויאל ווינגס שליד אנטליה. המוני רוסים, גרמנים וטורקים, מלאן אלבנים וגם כמה הולנדים, וליטאים ואפילו איראנים. ורק משפחה ישראלית אחת חבשה בגאון ואף בייצוגיות את הכובע טמבל. כן כן, מה שאתם שומעים. היינו הישראלים היחידים במלון. אפילו יאיר הלך למלון אחר.  וזה הרגיש מוזר. מאד מוזר.

הרגשנו כמו זן נדיר. כבוד האומה כולה מונח על כתפינו הצרות. מיד הנמכנו את הקול, קיפלנו יפה את התחתונים ותלינו את המגבות הרטובות ליבוש. אף אחד לא יגיד עלינו "הישראלים האלה..." אולם מישהו החליט כנראה להשתעשע בנו. ביום השני לשהותנו נעלמו פקקי האמבטיה מהכיורים. משני הכיורים. קיבלנו פיק ברכיים. מה יכול היה לקרות להם למען השם? שיאשימו אותנו בגניבת פקקי אמבטיה? אותנו? כבר ראיתי בעיני רוחי איך ביציאה מהמלון עוצר אותנו איש בטחון משופם ודורש מאיתנו לפתוח את המזוודות. לקול לחישות הקהל הסובב אותנו הוא מניף את פקקי האמבטיה בקול תרועה רמה ואנו נזרקים כלאחר יד לכלא הטורקי הידוע לשמצה.

אבל כמו שנעלמו, ככה חזרו. בערב דפקו בדלת והחזירו לנו את פקקי האמבטיה. איפה והיו ומה עשו - לא נודע עד היום הזה.

כבר מרגע שיצאנו מהבית הבנתי שצפויה לנו חופשה נהדרת. נהג המונית שלקח אותנו לשדה התעופה שם דיסק של סיימון וגרפונקל בהופעה חיה בסנטרל פארק וניהל עם ג'וניור שיחה ערה בנושא תוכנות הורדה. את הצ'ק אין סיימנו בחמש דקות, בחנות של בר הפצות החליפו לי ספר שחיימקה קנה שם שבועיים קודם ואף קיבלתי, שימו לב,  זיכוי במזומן!!

הכל דפק כמו שעון. המראה בזמן, נחיתה בזמן, עולים על האוטובוס ולאחר כעשרים דקות אנחנו במלון.

קיבלנו מפתחות לסוויטת דלוקס שלנו (שמאלנצ'יק שוב הפעיל את הקסם) שהורכבה משני חדרים ענקיים. חדר לג'וניור וחדר לנו ובמרכזו ג'קוזי ענק.

וזה הנוף שנשקף מהחדרים:

ובהגדלה:

ובלילה:

כמו שניתן לראות, המלון כולו בריכות בריכות מחוברות בגשרונים ומפלים ובנוסף לזאת יש במלון חוף ים מופלא וביניהם מסעדות מסעדות שמגישות אוכל 24 שעות ביממה. ארוחת בוקר וארוחת בוקר מאוחרת וצהריים וערב ובית קפה שפתוח עד חצות ומגיש עוגות ומאפים נפלאים  וארוחת לילה שמוגשת מחצות עד שבע בבוקר ובין הארוחות מגישים שאוורמה ופיצה ותפ"א ממולא  וסוג של בורקס טורקי ופירות וגלידות ועוגות. וברים לרוב והכל חופשי חופשי, רק תיקח.  בקיצור, התמונה ברורה. בית הבראה של ההסתדרות. אוכל, אוכל ושוב פעם אוכל. ובין לבין בטן גב לשפת הבריכה.

ודווקא תכננו להתעמל. באמת. לפחות פעם ביום (אני) ואפילו פעמיים ביום (הצהיר שמאלנצ'יק בהחלטיות) רק שהיה לנו כשל ארגוני קל עם התוכניות הללו. צריךלחכות לפחות שעתיים אחרי האוכל לפני שמתעמלים ואיך שלא סובבנו את השעון לא הצלחנו להעביר שעתיים בלי לדחוף משהו לפה.

אבל כן עשינו ספורט, אם מגלשות מים נחשבות. אולי הירידה לא אבל הטיפוס בודאי שכן. אז כמה קלוריות זה לטפס יום יום לפחות 15-20 פעם לראש המגלשה? פארק המים שבמלון כולל תשע מגלשות, בריכה גלים ונהר עצל בו יושבים באבוב או סירה ומקיפים בעצלתיים את כל הפארק ואני שמחה לספר לכם  שנרשמתי בספר דברי המלון כאורחת הראשונה שנתקעה במגלשה. זה לא מצחיק. הייתם צריכים לראות את הפרצוף של שמאלנצ'יק שהמתין לי למרגלות המגלשה בידיים פשוטות ובמקומי צנח עליו גבר גרמני מגודל שעקף אותי בדרך. מזל שלא הרג אותי. אבל אחר כך השתכללתי. פשוט צריך להרים את הישבן ולצמצם את החיכוך (מוסר השכל שימושי לכל הדעות).

ארבעת הימים הללו עברו בעצלתיים. קצת ג'ט סקי ובננה, ביליארד ובאולינג, הופעות מטופשות ומצחיקות להפליא כל ערב וסיום סוער בדיסקוטק וכבר נגמר וצריך לחזור הביתה. יומיים מוקדם מדי לדעתי. עוד יומיים ואפשר היה להגדיר את הצבע שלנו כשוקולד מושלם (לא ברור לי איך כל הסלבים המגודלים  והאריים ארוכי הגפיים מקבלים את הצבע העמוק העמוק הזה) אבל כמו ששמאלנצ'יק אומר, עדיף תמיד לחזור עם טעם של עוד.