יומנה של חתולה

אני מנסה לכתוב פוסט על הכלבים שלי. המילים אמורות ללוות את התמונות. אני מרבה לצלם אותם אבל לא מצליחה להוציא תמונה סבירה אחת. הגיע הזמן ללמוד לתפעל את המצלמה. אני לא משלה את עצמי שאפתח לפתע חוש אומנותי אבל אני רוצה לפחות לנסות להיפטר מהעיניים האדומות, ללמוד להתמקד באובייקט ולא בסביבה שלו ועוד כל מיני כאלה שבטח אפשר להשיג על ידי לחיצת כפתור פשוטה.

כמו שכבר ציינתי יותר מפעם אחת, אני מתה על הכלבים שלי.

לחיות בבית אחד עם שני כלבים מגודלים זה לא פשוט כלל ועיקר. להוריד אותם זו משימה מורכבת, ואף מסובכת בעיקר בגלל ששניהם ישמחו לנשנש כל הולך על ארבע שיקרה על דרכם אי לכך צריך ללכת איתם קשורים. העניינים מסתבכים אף יותר כשכל אחד מושך לכוון אחר. אבל לומדים, מתרגלים, מפתחים טכניקת הורדה שכוללת בעיקר שימוש מושכל בשמאלנצ'יק. חוץ מזה צריך לרחוץ אותם מדי פעם ולקחת למספרה ולוטרינר ולדאוג להם לאוכל ולחיסונים.

ועדיין הבעייה העיקרית היא הטינופת. לחיות בבית עם כלבים זה להסכין עם העובדה שהבית אף פעם, אף פעם לא ממש נקי. תמיד יהיה בו חול. ושערות. וריח.  ולפריקית נקיון כמוני זה אומר להשתגע בכל יום מחדש.

אין יום שאני לא שואלת את עצמי בשביל מה אני צריכה את זה. כל פעם, בין כלב למישנהו אנו נשבעים חגיגית שלעולם לא ניקח עוד כלב אבל המקסימום שהצלחתי להתאפק זה ארבעה שבועות. אין לי הסבר לזה. בית ללא חיית מחמד נראה לי מת. חסר חיים ונשמה.

הם משמחים אותי. הם הולכים אחרי בבית לכל מקום כמו משמר כבוד מעריץ ונאמן. אני נהנית להסתכל עליהם. על הדינמיקה ביניהם. אני  מצלמת אותם. כל הזמן. למשל בעת המשחק המקדים:

או בעת שהוא מנסה את מזלו

או כשהוא מבין ששוב הוא נשאר ותאוותו בידו

אבל היא באמת כ"כ יפה, לא פלא שהוא לא עומד בפניה

וגם חכמה. היא יודעת שאנו לא מרשים להם לעלות על הספות והמיטות אבל היא גם יודעת שעל כיסוי המיטה מותר. לפעמים, בנפול עלי עייפות קלה אני נשכבת על המיטה לאיזה מצמוץ ארוך מבלי להסיר אותו ואז היא באה ומתכרבלת איתי. וזה נעים נעים. היא קטיפתית ומחממת, שעירה כמו שמאלנצ'יק אבל נוחרת הרבה פחות.

*הכותרת נלקחה מכתבה שפורסמה היום בידיעות אחרונות, על טרנד חדש ומתפשט של ניתוחים פלסטיים לכלבים.

אז אני מודיעה קבל עם ובלוג: עד כאן. יש גבול. הנישה הזאת של "מסרבת להזדקן בכבוד" בבית הזה תפוסה כבר.