יומנה של חתולה

הלהקה שאני רוקדת בה השתתפה באירוע הזה.

מסיבות שונות החלטתי לותר הפעם על השתתפות ובמוצ"ש הלכתי עם עוד כמה חברים לצפות במופע.

הלהקה שלי, להקת הותיקים חברה ללהקת הסטונדטים ויחד הם רקדו מין טנגו ארגנטינאי קודר כזה שבו לגברים תפקיד משני (מי אמר כמו בחיים ולא קיבל?) שכלל בעיקר ישיבה דרמטית על כסאות שפוזרו על הבמה. כיאה לערב המסוים היה זה ריקוד של נשים.

מה אני אגיד לכם? היה מפעים. הרקדנים והרקדניות, מסה של למעלה מעשרים, היו לבושים שחור דרמטי צמוד (תודה לאל שנחסך ממני, לייקרה נצמדת וזה) והריקוד היה יפהפה ומותאם, כאוברול לייקרה לגופה של בר רפאלי, למוסיקה המקורית של חוה לוי. וחברותי ללהקה רקדו כ"כ יפה שלא ניתן היה לדעת מי היא ותיקה ומי היא סטודנטית.

ישבתי באולם ולא האמנתי שזאת הלהקה שלי שם על הבמה. שאני שייכת אליהם. שככה אנחנו נראים. הייתי כ"כ גאה.

וחשבתי לעצמי הלוואי והיתה לי האפשרות לצאת מעורי ולהתבונן ככה בעצמי ולראות מי אני בכלל ואת ההשתקפות שלי בעיניי אחרים. פעם אחת ולתמיד לראות את עצמי כפי שאני באמת.