יומנה של חתולה

כיפור תשס"ו עבר עלינו בנעימים.

זה התחיל ערב קודם. צפינו בסרט מתוק, "רק בן אדם"  ואח"כ, בעזרת מנה נדיבה של וויסקי סוואר הורדנו מולים/שרימפס/סביצ'ה בקאזנקי החביבה עלינו והיינו מוכנים נפשית וגופנית ליום הנורא.

ערב כיפור הוקדש לצפייה משפחתית בעונה האחרונה של "חברים" ואילו ביום כיפור עצמו, כדי להשקיט מעט את יסורי המצפון צפינו בשני סרטי דכאון מצויינים.מלון רואנדה, שלא יצא להקרנה מסחרית בארץ (נו בטח, את מי מענין כמה שחורים הורגים כמה שחורים אחרים?) ו"התרסקות".  הדמעות נשפכו כמים.

בין לבין נרשמה התגנבות יחידים למטבח לנישנושים שלא עושים רעש (נסו אתם לקלף עטיפה מקרמבו מבלי להרעיש, לא פשוט כלל) כי לא היה לנו נעים משמאלנצ'יק. שמאלנצ'יק זה, ממילא הצדיק היחיד במשפחה שרבב לא דבק בו הוא היחיד במשפחתנו שצם והנסיכה, ששולטת בחגי ישראל מתוקף תפקידה כמש"קית חינוך הודיע לנו שצדיק אחד מכפר על חטאי הכלל (היא מלמלה גם משהו שחוטא אחד מחטיא את העדר כולו אבל העמדנו פנים שאת המשפט הזה לא שמענו). שמאלנצ'יק שלנו. הצדיק בסדום. כפרתנו. מסכן. יהיה כ"כ בודד בגן עדן.   

החל משעה חמש בערך יצאנו בתורות למרפסת לחפש כוכבים. משמנינו שלושה מהם אצנו רצנו כולנו לעזור לשמאלנצ'יק לשבור את הצום. אחד הכין קפה, האחר פרס חלה והשלישי הוציא את החמאה מהמקרר. לפי איך שהתנפלנו כולנו על האוכל נראה לי שהתיאוריה של הנסיכה עובדת. אחד צם וכולם מורעבים. 

 בין לבין ניהלנו דיון ערני שבסופו נערכה הצבעה משפחתית  וברוב של שלושה שני נמנעים ואף לא מתנגד אחד  שינינו באופן רשמי את שמו של המצנם לצנימר.

אני חייבת להודות שמשנה לשנה כיפור נעשה יותר נוח, בעיקר מאז שההורים שלי לא באים אלי לכיפור ואני לא צריכה להציג לשון לבנה לפני אמא שלי כהוכחה לכך שצמתי.  עליה התיאוריה כנראה לא היתה עובדת.