יומנה של חתולה

and it's about time  אפשר לומר. תנו לי ריקודים, ריקודים, ולקינוח עוד קצת ריקודים.

ועיזבו אותי מתחרות ואס.אמ.אסים וסלבריטאים ופספוסים ואם אפשר לזפזפ בזמן פרסומות וההתחכמויות הקטנות וזיבולי השכל. השאירו לי את הרוקדים נטו ואני מרוחה על המסך בהתרוממות רוח מהולה בהכרת תודה, קורטוב של קנאה והתעוררות מינית.

היה שם איזה נער בן 17 מחדרה שרוקד כבר 6 שנים מחול קלאסי ומודרני. גם אני וגם צוות הבוחנים נשארנו פעורי פה וחסרי מילים למראה היופי והשלמות של המכונה אלוהית הזאת. רק בן 17 ואיזה בגרות בתנועה. אני בכלל מעריצה את הילד הזה. סתם ילד מחדרה שקם פתאום והולך ללמוד לרקוד. לא שכיח, לא קוּלי, לא קל. ומה שמטריד אותו בעיקר זאת המחשבה על היום שאחרי. רק בן 17 וכבר פוחד מהיום שהגוף יבגוד בו, שלא יוכל לרקוד יותר.

ריקוד זה אחד המקצועות התובעניים ביותר שיש. אני חושבת שלרקדנים תמיד כואב, תמיד. הכאב הוא חלק בלתי נפרד מחייהם ואני חושבת שמי שלא שם לא מודע לזה בכלל. והמלחמה הבלתי פוסקת בשחיקה של הגוף ובהתבגרות שלו. קרב אבוד מראש.

ומצד שני ריקוד זה שמחה ושמחה ושמחה. ואופטימיות סוחפת בכל גיל והדרך האולטימטיבית (שלי) להשתחרר מכל מכאוב, גופני או נפשי.

ואגב טלויזיה, ראיתם כבר את הפרומואים לתוכנית החדשה של חילופי אמהות? אני מביטה בפרומואים ומזילה דמעה. לא מהתרגשות. מהקלה. לולא שמאלנצ'יק הטיל וטו תוך עמידה הירואית לא אופיינית לו זו יכולה היתה להיות אני מרוחה שם על המסך ומייבבת "אני רוצה הביתהההההההה". מה זה עלה בדעתי להשתתף בתוכנית הזאת? אני כנראה ירדתי לגמרי מהפסים. שלא לדבר על כך שהיא בטח לא היתה מסכימה לעזוב ולחזור לחייה הקודמים נטולי שמאלנצ'יק.

ועוד קצת טלויזיה. באחד האמשים נפלתי על פרק בסדרה שאינה מוכרת לי בערוץ שלוש. לאקי שמה. לחצתי על כפתור האינפורמציה בשלט וזה מה שהיה כתוב: "סדרה קומית. לאקי מתמודד עם מות אשתו ביום השנה להתאבדותה".

נו קומי, ברור.

הלו, אנשים מערוץ 3, נכון ששני אחוזי רייטינג יכולים להכניס כל אחד לשאננות אבל ראבאק, אין שם אף אחד שעורך לכם הגהה?

ולסיום, בשמי ובשם משפחתי הרשו לי לשלוח מכאן את רגשי תודתי העמוקים לקולין לייקלי.

מה זאת אומרת "מי זה קולין לייקלי"?

נו זה, המדען הזה שפיתח "שעועית בעלת מקדם גז נמוך במיוחד".

עכשיו, אם רק אפשר, תעשה את זה גם לחומוס ואני אהיה אסירת תודה לך עד קץ כל הימים.