יומנה של חתולה

לפני כארבע שנים הוספנו לביתנו חדר עם כניסה (ויציאה) נפרדת. במקור יועד החדר הזה לחיימקה בכורנו המתבגר אבל עד שהבנאים זזו כה וכה (לתשומת ליבך גמכן) חיימקה שלנו התגייס לצבא. נראה היה לנו טפשי שהחדר יעמוד עצוב ומיותם ולכן דיברנו אל ליבו (של הילד, לא של החדר), שיחדנו (הבטחנו לו זכות ראשונים על האוטו), כופפנו לו (לילד, לילד) את היד מאחורי הגב ולבסוף הוא השתוכנע. החדר נפל כפרי בשל לידיה של הנסיכה והיא, אקסטטית מהמזל שנפל בחיקה מיהרה להתמקם בחדר (מה זה מיהרה, עד אז ומאז לא ראינו אותה בהתקפת יעילות שכזאת) ואת חדרה שהתרוקן נתנו לינוקא. התהליך הזה לא הוסיף בריאות ליחסי האהבה/קנאה שבין האח לאחותו. חיימקה הסתובב רוב סופי השבוע בהבעה מכורכמת על פניו וכל תקרית קטנה צמחה למלחמת עולם. הוא הרגיש שנעשה לו עוול, שהחדר הזה יועד לו והגיע לו בזכות בכורות.

והנה, בלי להרגיש, חיימקה השתחרר ויסורי המצפון שלנו התגברו. נדנדתי לשמאלנצ'יק הלוך ונדנד ויחד עיבדנו תוכנית. בביתנו שלושה מפלסים. בראשון מטבח וסלון. בשני חדרי שינה ואילו בקומה השלישית יש חדר ענק וריק ששימש אותנו בעיקר למסיבות. הוחלט לסגור את הכניסה לחדר הזה בדלת וכך יהיה לו חדר ענק + שרותים צמודים + מרפסת + פרטיות. חלום רטוב של כל גברבר צעיר.

מזה כשבוע עובד אצלנו פועל והבית כולו אבק ולכלוך. אני עורכת עם עצמי מספר שיחות ביום, מזכירה לעצמי שזה עובר ונשכח והתוצאה הסופית שווה את הסבל אבל אני קשה להשתכנע. מתרגלת נשימות עמוקות ומתאמנת ב"לא רואה, לא שומעת, לא מדברת".  ומה שמוזר לי בכל הסיפור הזה זה המהפך המחשבתי שעברתי. עד לפני שנה שנתיים פינטזתי על הרגע שבו הילדים יתבגרו ויעזבו את הקן ואנחנו נחזור לשיגרה של זוג צעיר אך ככל שהרגע הזה קרב אני פתאום מבינה שאני לא רוצה בכלל שהם יעזבו. אני רוצה שישארו. עם הבלאגן והרעש אבל גם עם החיוניות והחינניות שאנשים צעירים מביאים איתם. זה יפה שאחרי 22 שנה אני מגלה שיש בי רגש אימהי.

ולסיום - אורחת לשבת:

נ.ב.

ארז זוננשטיין הזכיר לי: ברגע שהתחלנו לשפץ את החדר עבור חיימקה צץ וקפץ לו ג'וניור עם רשימת דרישות שהקטנה שבהן היא מיטת מים ומיני-בר. ועל זה אני יכולה רק להגיד: תודה לאל (ולהתקן התוך רחמי) שיש לי רק שלושה ילדים.