יומנה של חתולה

...על הקמת תנועת "גם אני רוצה לרקוד עם איתן". מה זאת אומרת איזה איתן? איתן אורבך כמובן.

מונדייה איזה חשמל שרץ שם באולפן. כמה שהוא יפה, איזה שפתיים, איזה שרירי קיבורת (מה זה קיבורת אגב?). זה מה שהם היו צריכים לעשות כל הזמן, איתן משרבב בחושניות ודורית נמרחת עליו אול אובר, עיניה יורות גיצים כחולים והשניים ממריאים לזכייה בגמר לקול נשימותיהם הכבדות של הקהל וצוות השופטים.

תשמעו מה אני אומרת לכם. עוד כתשעה חודשים מהיום הולך להיות פה וואחד בייבי בום.

*************

...AND THE WINNER IS

חמי וחמותי, כמקובל אצל בני גיל הפלטינה עובדים בלהיות חולים.  בין השאר הם עסוקים במדידה אובססיבית של לחץ הדם במכשיר הביתי שרכשו זה מקרוב (יש מי שרוכש מד לחץ דם ויש מי שחושב קדימה ורוכש כורסת מסאז'). בכל ביקור אצלם המשפחה מסתדרת יפה בטור עורפי וסבא מודד את לחצנו.

ראשון מודד שמאלנצ'יק. 150/85. דקה לפני שסבתא מתעלפת היא דורשת ספירה חוזרת. בספירה החוזרת (כולל קולות החיילים) המד מתייצב על 130/85. עובר בקושי.

שני מתייצב חיימקה. 120/85. עובר גם הוא.

ושלישית מתייצבת אמתכם.

וכמה אתם חושבים לחוץ לה? נו, תזרקו מספר. יותר נמוך, יותר נמוך, הרבה הרבה יותר נמוך. בואו נגיד שאם לא הייתי מכירה את הפציינטית מקרוב הייתי חושדת שהיא לא בחיים.

106/65.  מאה ושש על שישים וחמש.

נראה לי גיליתי את סוד חיי הנצח (רמז: קיראו שוב את המשפט שבסוגריים).  כלומר אם רק לא תדרוס אותי איזה רכבת או משהו.

**************

מגוחך ככל שזה ישמע, אני לא מגיעה למחשב בזמן האחרון, לא לקרוא ולא לכתוב. מתנצלת בפני הקבועים שלי על חוסר היחס ומבטיחה להשלים את החומר עד שבוע הבא.