יומנה של חתולה

בסוף דווקא היה לי מה לעשות. הלכתי ללוויה. אמא של חברה.

החברה הזאת, איוב אני קוראת לה. כאילו מלמעלה מחליטים לבדוק את נקודת השבירה שלה.

אבא אלכוהוליסט ומתנכר שנעלם מחייה לפני שנים מותיר אותה עם אח בעל קווי דמיון מדאיגים לאביו ואמא, הנפש הקרובה והאהובה עליה בעולם כולו ועוד איזה דודה וזהו.  ואז האמא חוטפת שבץ באמצע החיים ומאושפזת 10 שנים במצב של צמח במוסד שיקומי והבת שלה מבקרת אותה יום יום באדיקות, בטוחה שאמה שומעת ויודעת ומבינה. ובין לבין היא מחליטה שלא לחכות לאביר שיגיע והיא מתחילה בתהליך של הפריה מלאכותית ורופא הנשים מבטיח לה שזה יהיה קלי קלות ותיכף היא נכנסת להריון ומאז חלפו כבר כשנתיים ואלפי שקלים שאין לה וחודש אחר חודש הציפייה והאכזבה וכל אותו זמן החיוך לא יורד מפניה והיא תמיד שמחה ואופטימית ונעימת הליכות.

וביום שישי נפטרה אמה. 

ובלוויה הסתכלתי סביב. כ"כ מעט אנשים, כ"כ עצוב. ואני מנסה להבין איך זה מרגיש להיות לבד בעולם הזה, לגמרי לבד. לדעת שמה שתעשה זה מה שיהיה לך. שאין איש בעולם לפנות אליו לעזרה, שאין לך על מי להישען מלבד על עצמך.