יומנה של חתולה

היה כתוב בעיתון שהטרנד החדש בקרב נשות ארצנו הוא ללכת טבעי. כלומר לתת לשערותיהן לצמוח באין מפריע (ואני לא מדברת על שיער ראשן מיינד יו) וזה דווקא בא לי טוב הכתבה הזאת. בדיוק בזמן. ואני אסביר:

תודות לגנים משובחים במיוחד מעולם לא הצטרכתי להסיר שיער. אני לא מדברת על בית שחי (שזה אלמנטרי) או על שיער ערווה (שזה עונתי סלאש אופנתי). אני מדברת על רגליי הענוגות שהיו, עד לא מזמן, מכוסות פלומת אפרוחים זהובה ובלתי נראית. אחחח, כמה התגאיתי בגופי החלק. עת נקלעתי לשיחת נשים בנושאי מריטה/הסרה/גילוח הייתי שותקת שתיקה מיתממת, ממתינה לרגע הנכון להטיל את הפצצה ואז,  ולאחר שהיתה משתררת דממה הייתי מעפעפת בביישנות ומפטירה כלאחר יד "אני? אני לא מסירה שיער. בכלל" ולעיניהן המשתאות הייתי מפשילה את מכנסי ומתחממת בחומה של הקינאה המבורכת.

והנה, מאז הקיץ האחרון שמתי לב שכאשר אני מעיפה מבט מטה לכיוון רגליי אלה מביטות בי חזרה במבט אפל שלא היכרתי קודם. הכצעקתה? שערותי השחירו. איך זה יכול להיות? מה פתאום? חשבתי שרק לגברים מתבגרים זה קורה, שהם מתחילים להצמיח שיער שחור בכל מיני מקומות ביזריים בגופם.

ויותר מזה, כאשר תיניתי את צרותי בפני הקוסמטיקאית שלי בעודה מעצבת את גבותיי היא הימהמה בהבנה ושאלה: שפם את עושה?

ומה עכשיו? להסיר או לא להסיר? כי מצד אחד, אם סחבתי עד היום מבלי העינוי המשעבד הזה אז עכשיו, כשאני רגל וחצי (אומנם שעירה אבל בכל זאת) בקבר כדאי להתחיל? ומצד שני, בכל זאת, לחץ דם 103/63, אני צועדת במרץ לקראת חיי נצח אז לא כדאי קצת להשקיע? 

למרבה המזל יש עוד כמה חודשים עד הקיץ כדי לבדוק אם הטרנד הזה באמת תופס, אם אכן יתמלאו הרחובות בבנות ישראל כשרות וחסודות ובעיקר שעירות אם לאו ועד אז אני פשוט אעטוף את פרוותי החדשה בשכבות של גרבי צמר רכים ואשכח ממנה.

אגב, במאמר אחר בעיתון של המדינה היה כתוב שככל שממעטים בשינה משמינים ולהיפך מה שנותן לי גושפנקא מיידית ורטרואקטיבית ליקיצות המאוחרות שלי.

אתם רואים? עיתונים זה לא רק חדשות רעות.