זה חוזר על עצמו פעם אחר פעם. אני מתנתקת מהמקום הזה, מאונס או מרצון (בד"כ מאונס ברצון) ואח"כ אני לא יודעת איך לחזור. מילים שבעבר זרמו בקלילות נתקעות עכשיו במעבר הצר שבין המוח למקלדת. אולי זה הכולסטרול שחוסם את המעבר, איני יודעת. ברומניה אוכלים כולסטרול עם כל דבר.
אז מה היה לנו? אני זוכרת במעורפל פתיתי שלג רכים ונורות מנצנצות, זיקוקים ופאייטים והמון שיני זהב בחיוך מסופק. ודוב. אני די בטוחה שהיה שם דוב. וכל השאר היה בערך כמו בשנה שעברה.
ואח"כ נחיתה רכה שמקדימה אך במעט את זריחת השמש ועוד באותו ערב מסע לצפון לחגוג את החתונה של אחייני. (מחוטבת, אני זוכרת בפירוש שגיסתי קראה לי "מחוטבת").
את שלושת הימים שבאו אח"כ ביליתי במיטה, נעה בין מרחץ זיעה לצמרמורות קור. הכל היה שם, הכל, חוץ מחום. לא משנה כמה רע הרגשתי, כמה בערו לי האזניים, המדחום אינעל אביו, אפילו תחת לחץ ואיומים לא הסכים להורות על יותר מ- 37.36. ריבונו של עולם, איזה מין מידת חום זה 37.36? יכול להיות שזה קונטרה ללחץ דם 103/63? בכל מקרה זה ממש פתטי. ישר היה לי דה-ז'-וו לשנות בית הספר ולאימי הורתי, שיכולת לגסוס לה מול הפנים. אם אין חום - אין שיחרור מבית ספר. כמה גירים שאני בלעתי בימים ההם. אני מקווה שחלק מהסידן לפחות נספג בעצמותי.
ומה עוד היה לנו?
נפתחה מלחמת העולם ביני ובין אמא שלי בענין ליל הסדר. אתם מתבקשים להחניק את הצחקוק. זה נושא כואב.
אח שלי מגיע עם משפחתו וכדי שכולנו נחגוג יחדיו הועלתה ההצעה הבלתי תיאמן שנחגוג את הסדר בבית האבות (האשכנזי דתי יש לומר) של אמא של גיסתי. לא זאת המחוטבת. השניה. אתם קולטים את גודל האימה? סדר. ציבורי. בית אבות. אשכנזי. דתי. אמא. של. גיסתי. התיתכן אימה מפוארת יותר? גיסתי זאת, אמא שלה היא מין קאפו, מינוי מטעם עצמה לכתבתנו לעניני הליכות ונימוסין. זאת אומרת שבשבע שעות הסדר אנו נאלץ כולנו לשבת זקוף ללא תנועה בכסא, ללעוס בפה סגור ולא להתבלבל אפילו פעם אחת במילות "אחד מי יודע". הו, האימה.
וכן, גיליתי שאני צריכה להרכיב את משקפי הקריאה עכשיו גם ביושבי מול המחשב. ההתפוררות נכנסה לשלב השלישי שלה. גועל נפש.
כלבים או זאבים? לא ידוע
יער רפאים:
השלג הפך את חיימקה לרומנטיקן:
לדודינקא באהבה (זכרתי שהיה שם דוב):
אופס, אפילו לא שמתי לב, זה הפוסט ה- 401 שלי. מאוחר מדי לחגיגות ה- 400?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: