יומנה של חתולה

בשבוע שעבר מאז וולנטיינ'ס התלבטתי אם להציג בפניכם את עלילותינו בצירוף תיעוד מדוקדק.

יש לי איזה חשש קל שחלק מכם כבר מקיאים מסיפורי הפוצי מוצי שלנו אבל סקר מקיף שערכתי בין קוראיי (שניים ועוד חבר טלפוני) העלה דרישה חד משמעית. ספרי.

האמת שוולנטיינ'ס היה רק תירוץ. זה כבר כמה חודשים ששמאלנצ'יק עובד נורא נורא קשה ונתון בעומס פיסי ורגשי שסופו לא נראה ובנוסף לעומס בעבודה הוא מלווה את אימו בתהליך רפואי לא פשוט שהיא נאלצת לעבור.

שמאלנצ'יק הוא מאלה שתמיד עובדים קשה ולוקחים על עצמם הכל אבל תקופה כזאת לא זכורה לי מאז שפצחנו בחיים משותפים. הוא מגיע בערב הביתה פשוט ממוטט. ואז חשבתי שאני רוצה לפנק אותו קצת. פעם אחת להעמיד אותו במרכז ושהוא לא יצטרך לעשות דבר מלבד להנות.  לא הייתי בטוחה שהוא מסוגל לזה בכלל, להיות פסיבי ומקבל אבל החלטתי לנסות בכל אופן.

כמה ימים לפני וולנטיינ'ס הודעתי לו שעליו להגיע הביתה עד 18:30 ושלא יתכנן דבר לערב. הוא הפציע בבית בשש וחשבתי שהוא נראה קצת חיוור ומתוח. טוב נו, כבר קרה שההפתעות שלי הסתיימו בקפיצה ממטוס.   "לא ידעתי אם עלי להגיע עד 18:30 או בדיוק ב- 18:30 אמר בחשש".

החרדה שלו שיעשעה אותי קשות. "שתוק ולך להתרחץ" פקדתי עליו בטון ששופשף על מאות טירוניות ושלושה ילדים. "אח"כ תיכנס לחדר השינה ואל תצא משם עד שאבוא לקחת אותך".

בשבע הגיע נפתלי המסאז'יסט. בעוד הוא פותח את מיטת העיסוי ומתקין את השמנים אני הדלקתי את הנרות שהכינותי מראש והחשכתי את החדר. נפתלי שם דיסק רוחני במערכת ואני הלכתי להביא את שמאלנצ'יק. כשראיתי את ההבעה על פניו התחלתי לחשוב שזה יכול להצליח. הוא הופתע לראות אותי הולכת. "מה איתך"? שאל. "אני לא צריכה אירוע מיוחד כדי לפנק את עצמי" אמרתי בדרמטיות שריגשה אפילו אותי. "הפעם it's all about you".

סגרתי את הדלת אחריהם ופתחתי דלת אחרת דרכה נכנס ערן, השף הפרטי שהוזמן בעקבות הלקחים שהפקתי לאחר הפיאסקו האחרון ובזמן שנפתלי עבד על שמאלנצ'יק (אפלטוני, אפלטוני. אפלטוני?)  החל זה מתקין ארוחה לתפארת. אני ניצלתי את הזמן להתמרקות והצטעצעות ובתום שעת המסאז' יצאתי לקבל את פני בעלי המשומן והמדושן ולהקיש איתו כוס צוננת של קיר רויאל. (השד יודע מאיפה סיגלתי לעצמי את המניירות הטלנובליות הללו. בבית הורי שתו מים, סודה אם זה נפל על יום חג).

ואז החלו המנות לזרום. בתפקיד מלצר - חיימקה שבינתיים התברר כי הוא והשף חולקים ידיד נפש משותף ולאות שימחה הם עישנו את מה שתיכננתי למנה האחרונה.

ומה היה לנו שם? לפתיח, איך אפשר אחרת, סושי. ואחריו בורסקטה של טרטר פילה עגל ואז פוקצ'ה שנאפתה במקום וסלט ואז להרגעה גרניטה (ככה הוא קרא לזה, אצלנו בפולניה קראו לזה ברד) של גזר וג'ינג'ר ואז אוסובוקו הכי טעים שאכלתי בחיי ומרק קרם שורשים. בשלב הזה, אחרי פעמיים קיר רויאל ובקבוק שרדונה חשבנו שאנחנו הולכים למות אבל בפתח עמדה עוד מנה של "דואט של שרימפס ומוסר על מצע רשאד" ו"ניוקי סלק ברוטב אלפרדו". כאן באה לידי ביטוי מושלם היצירתיות של השף. הוא איחד את שתי המנות הללו ובמקומן קיבלנו שרימפס על מצע של פירה סלק ובא לציון גואל. כשהגיעו הקינוחים הסתפקנו בלצלם אותם בלבד.

היה מוצלח מעבר לכל הציפיות שלי. כאמור, חששתי ששמאלנצ'יק יתחיל להרגיש צורך בלתי נשלט להוריד כלים ולקלף תפוחי אדמה אבל להפתעתי הוא הלך עם התוכנית שלי עד הסוף, נשען אחורנית וקיבל באהבה את כל הפינוקים. לא ענין אותו הבלגאן במטבח, לא ענין אותו אם ג'וניור הלך לישון או מי הוריד את הכלבים והוא אפילו התאפק ולא שאל כמה זה עלה (ותודה לאל על כך, באותו מחיר יכולנו לצאת לסוף שבוע ארוך ועוד היה נשאר עודף אבל בשיחה עם אותם חברים מתחילת הרשימה הוחלט ברוב קולות שזה יותר עדיף). פעם אחת בחייו הוא היה בסטלה גמורה נתן לאחרים לדאוג.

חיימקה היה נחמד והסכים שנישאר לישון בחדר שלו. התקלפנו משאריות בגדינו והתכרבלנו לשינה מתוקה אפופת טעמים בניחוח ארומטי והיינו מאושרים. אושר שלפעמים, בזוגיות כ"כ ארוכה, שוכחים שהוא בכלל אפשרי.