יומנה של חתולה

אני איטית קצת, אני יודעת ועד שאני נזכרת סוף השבוע הבא כבר קרוב יותר מזה שהלך אבל בואו נראה בכל זאת מה היה לנו:

יום חמישי: דלוח. רגע השיא שלו היה הביקור השבועי אצל הכירופרקט. לפני בתור אופליה ** ואחרי המלט ***. הייתי בכזה שוק תרבותי שכמעט דרסתי את א.ב. יהושע על מעבר חציה.

אחה"צ שמאלנצ'יק מקדים לחזור מהעבודה ואנחנו מחליטים לקחת את הנסיכה וללכת לסרט. איך שאנו מגיעים לסינימה סיטי טלפון מחיימקה. יש לו חום גבוה והוא רוצה שנבוא לקחת אותו לרופא. פאק, הוא לא מספיק גדול בכדי ללכת לרופא בעצמו? אותי אמא שלי שלחה לבד לרופא בהיותי בת 12. אבל מצד שני אמא שלי בישלה ולי יש יסורי מצפון אז אנחנו מסתובבים לחזור תוך שאנו ממליצים לו לעשות אמבטיה פושרת ולקחת כדור. כשאנו מגיעים מצבו כבר יותר טוב והוא נרדם עד הבוקר.

זה ממש לא יאמן איך שהוא הולך יד ביד עם כל הסטיגמות של גבר חולה. המסכנות, האומללות, האנחות. מי תיקח אותו מי? אני חושבת שפינקנו אותו יותר מדי. כנראה יסורי מצפון. בכל זאת, אני לא מבשלת. והוא מנצל את זה עד הסוף. למזלו יש לו כ"כ הרבה קסם אישי שזה עדיין עובד. עדיין.

יום שישי: אחרי מה שנראה כמו נצח אפור, גשום וקר השמש פרצה לה במלוא עוזה ויחד עם כל עם ישראל ועוד כמה גויים יצאתי לקבל את פניה. ארוחת בוקר אל מול הים ואח"כ שיטוט עם חברה במדרחוב נחלת בנימין וברחוב שינקין. ובכן, כל עם ישראל ועוד כמה גויים התקבצו כולם לאותם שני רחובות. היה בלתי אפשרי לנוע בהם אבל השמש היתה כה נעימה והרוח כה מלטפת שלא היה איכפת לי כלל וכלל.

זה שסיימתי את הסיבוב הזה בלי עוד גור כלבים באמתחתי מלמד כנראה שהגעתי סוף סוף לגיל והתחלתי לדחות סיפוקים. ושלא תחשבו שזה היה פשוט. ראיתם פעם גור של שארפיי? ברחוב שינקין ביום שישי באים ומתקבצים גורים שמחפשים בית חם וכך בדיוק באותו מקום ועם אותה חברה נתקלתי בפאנטה. אבל ידעתי שכלב שלישי זה לא בא בחשבון ואפילו לשמאלנצ'יק יש גבולות.

וחבצלת, לא קניתי כלום. היית מאמינה? אני חושבת שאני צריכה להגדיר מחדש את ה"אני" שלי.

יום שבת: חיימקה עדיין חולה וחוץ מחום גבוה הוא גם משלשל. לי ברור שמדובר בוירוס אבל מאחורי הכתף שמאלנצ'יק חוזר כמו מנטרה על צמד המילים "חיידק טורף". אני עדיין לא מבשלת ויסורי המצפון עדיין מציקים לי אז אני לוקחת את חיימקה המגנח בדרמטיות למוקד חירום של מכבי.

מה אני אגיד לכם? השירות במכבי משתווה באיכותו רק לזה של YES. בחיי. איזה יעילות, איזה חביבות, תענוג.

בדיקת אח, בדיקת רופאה, בדיקת דם וצילום חזה. הדיאגנוזה: וירוס. ההיילייט: הרגע שבו הרופאה שלחה יד לכפפת הלייטקס (אם אתם מבינים על מה אני מדברת ).

יום ראשון: אל תתקטטננו לי. באירופה זה עדיין סוף שבוע. אני קמה לבוקרו של יום מאובק. האינסטינקט הראשוני שלי זה למהר ולחזור לרחם של אמא שלי ולהעמיד פנים שדבר מכל זה לא קורה. בשלב השני אני מישירה פנים לאסון ומושכת כתפיים באסרטיביות.  לא מענין אותי. שיחכה ליום שלישי, לעוזרת. בשלב שלוש אני מחליטה לקחת סמרטוט ולעבור ככה קצת על השיש והרהיטים. ואולי גם לטאטא קצת. בשלב הבא אני מוצאת עצמי מקרצפת אסלות, מבריקה מראות ושוטפת ריצפה.  כשאני מזדקפת אחרי ארבע שעות מקיץ חיימקה משנתו ושואל: שוב פעם את מנקה? בהבעת ניצחון אני מראה לו את הררי הטינופת כי הרי בויכוח התמידי בינינו הוא תמיד טוען שהבית נקי ואני טוענת שמלוכלך. א-הא, אפילו הוא לא יכול להכחיש הפעם. ואז הוא מביא אותה ביציאה שמדכאת אותי יותר מכל: למי זה איכפת? ועם זה אפילו אני לא יכולה להתמודד.

יום שני: האבק ניצח. אבל אני יודעת מה יהיה ההיילייט של מחר. ואתם?

* הומז' למורי ורבי

** נטע גרטי

*** איתי טיראן