מהתגובות לפוסט הקודם שלי עלה בי חשש שיצאתי בלתי מובנת, אולי אף פגעתי במישהו. בסה"כ מה שניסיתי להגיד זה שרבים מהבלוגרים האהובים עלי ממעטים בכתיבה, חלקם עד כדי הפסקה מוחלטת ואני מתקשה למצוא להם מחליפים. ואולי זאת רק אני. בלי לשים לב חלפו שנתיים מאז שאני כאן. יש כנראה איזה עייפות חומר. גם אצלי. בעיקר אצלי.
בכל אופן, גם אם רציתי להעמיק ולחפש קרו פתאום דברים אחרים שתפסו את זמני.
כשאני חושבת על זה נראה לי שהמשפחה ה"אוהבת" שלי עושה את זה פשוט כדי להתחמק מההופעה שלי עם להקת הותיקים ביום ראשון הקרוב. כולם מוציאים לי פתאום פתק מהרופא. הראשונה לראות את הנולד ולתכנן את העתיד היתה חמותי. לפני חודש אשפזה את עצמה לצורך ניתוח במעי הגס ועכשיו היא לא יכולה לשבת לאורך זמן ועוד תירוצים נלוזים מסוג זה. אחריה נזכרה הנסיכה. במשך כל סוף השבוע היא התפתלה מכאבי בטן. בסופה של שבת היא נאותה לגשת לקצין העיר ואחרי המתנה של שעתיים בדק אותה רופא ושלח אותה איי.אס.איי.פי למיון בתל-השומר ושם, אחרי מבט אחד העבירו אותה לחדר ניתוח להוצאת התוספתן ועכשיו היא עם שבועיים גימלים בבית. ואתמול באו סבא וסבתא לבקר. סבא ניצל את ההזדמנות ליפול במדרגות ולשבור את מפרק הירך. אמבולנס, איי.אס.איי.פי למיון תל-השומר ובעוד כמה שעות ניתוח להחלפת המפרק.
החדשות הטובות הן שעכשיו אני יכולה להוציא סיורים מודרכים בתל-השומר. לא עוד התברברות מיואשת במסדרונות אין סופיים. היפ היפ הוריי. אבל שלא תחשבו שלא תמו הדילמות. למשל, ביציאה מהמיון מכריז השלט "מיון הולכים". בניגוד למה? למיון נוסעים? שוחים? מעופפים? ומה צריך לעשות צוות שמורכב מאחד הולך ואחד מתגלגל בכסא גלגלים? להתפצל? להיפתח לשושנה? אבל לפחות הרנטגן שם הוא רנטגן ולא דימות.
אני כנראה לא אשהה פה הרבה בימים הקרובים אבל אם אתם מתגעגעים אלי רק תגידו. כרטיס למופע של להקות גבעתיים ביום ראשון עלי. בואו בהמוניכם.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: