יומנה של חתולה

פיתום שמתי לב שלא פירסמתי באפריל ולו אף מילה אחת. מה זה אומר? האם החודש הזה קיים בכלל? אם אני לא כותבת משמע אני לא קיימת? זו יכולה להיות דרך מעניינת לחסוך בחודשים. מצד שני, גם ככה הזמן רץ לי בצורה מעוותת. הנה, כותבת או לא, קיבלתי הודעה מהיריב שעומד להיגמר לי הפרו. לדעתי צריכה להינתן האפשרות להקפיא אותו בתקופות יובש, כמו את המנוי במכון כושר. וזה מזכיר לי אגב. כבר חודש שלא הייתי בחדר כושר. בכלל, כבר חודש שלא עשיתי מלא דברים. משונה האפריל הזה. פעם זה דווקא היה החודש האהוב עלי. תחילת האביב וזה. אבל השנה ירד גשם באפריל. ואצלי היה יבש לאללה.

אתם בטח תוהים על השעה המוקדמת של הפיבלוש. מאז שחזרתי מסין (לפני שלושה ימים) התהפך לי קצת השעון. כוּלה 5 שעות הבדל ואצלי בלגאן. נרדמת מוקדם וקמה מוקדם ומרגישה אנרגיה וחיוניות לא מוכרת. מענין אם זה בגלל כל התה הזה. והאורז.

רגע, תיכף על סין. קודם כל הדיווח המסורתי מיום הזכרון.

השנה, לראשונה מזה 23 שנים לא הלכתי לקריית שאול לאזכרה השנתית לחיילי צה"ל. בזכות אבא שלי קיבלתי פטור ולא נעים לי להגיד אך זאת היתה הקלה גדולה. הטקס הזה הוא תיק תיק ואם לא הוריי לא הייתי טורחת כל השנים האלו. בכלל, לא אהיה מקורית אם אומר שכל הטקסים נועדים לאחרים, לאלא שהתמזל מזלם להיות בצד שזקוק לתזכורת. כל השנים הללו הרגשתי כאילו אני נאלצת להשתתף באיזה משחק בניגוד לרצוני, לקחת חלק בהצגה למען מטרה שאני לא שלמה איתה אבל כזאת אני, מפחדת לטלטל את הסירה.

לפי בקשתו לקחנו את אבא שלי יום קודם. אתם יודעים שבבית הקברות אין גישה לכסאות גלגלים? נראה לי שערורייתי למדי הקטע הזה. אבא שלי התפרק לגמרי. זו היתה הפעם הראשונה שלו בבית הקברות מאז ששבר את מפרק הירך לפני חודש וחצי והוא היה הרוס מזה שאינו יכול להגיע ממש עד למצבה. ניסינו מקדימה, ניסינו מאחורה, לא הלך. בסוף אמא שלי ואני גררנו אותו פחות או יותר כששמאלנצ'יק רץ מאחורינו עם כסא הגלגלים. הרבה דמעות נשפכו שם.

לי נראה שמאז שנפל הוא שיחרר את כל הבלמים שהחזיקו אותו בעשרים וארבע השנים האחרונות. כאילו שהתפרקות הגוף נותנת הכשר גם להתפרקות הנפש. הוא מבלה את כל שעות העירות שלו בסקירה של חייו וזו תמיד מגיעה לאותה נקודה. איך היו נראים חייו אילו. אילו לא.

מספיק לעכשיו. יכול להיות שהאנרגיה הזאת מוגבלת. לא צריך לבזבז הכל בבת אחת.

ועכשיו אלך להעיר את ג'וניור.