אני מבקשת לצאת חוצץ. מה עם הקרוקס האלה? מה זה צריך להביע? כולם, כולל כולם שטים להם בניחותא על סירות הגומי הצבעוניות האלו, חיוך קטטנוני על פרצופם כאילו אין מחר וכל בני האדם שווים. ניחא לפני שנתיים שלוש ללכת עם קרוקס צבעוניות העיד על איזה נועזות, חדשנות, מקוריות, אבל היום? זה לא קצת מבאס לראות שכולם כולל כולם נועלים אותם נעליים? אולי נעבור כבר לתלבושת אחידה ונגמור עם זה.
אני מניחה שהעובדה (פחחח, עובדה) שפיספסתי את האפשרות להיות נועזת חדשנית מקורית מעוררת את כעסי וכן, שמעתי שאלה הנעליים הנוחות בעולם ואי אפשר להוריד אותן מהרגל אבל גם במחיר היבלות על רגלי מהמסע האחרון בכפכפים אופנתיים אני לקרוקס לא נכנסת. על המציבה שלי יהיה כתוב "לא נתפסה מתה בקרוקס".
הבלוגים של הדודה וחבצלת מתעקשים לדבר איתי ג'יבריש. אני חושבת שזה מין נסיון קבוע להעמיד את האהבה שלי במבחן, מבחן שאני עוברת בהצלחה פעם אחר פעם ובכל מקרה, מנחם אותי לדעת שברגעים קשים תמיד קיימת בפני האפשרות לקרוא אותן בטורקית או ויאטנמית מדוברת.
בכניסה לחפציבה יש שלט "לעתיקות בית אלפא" ובכניסה לבית אלפא יש שלט "למחצבות חפציבה". לא כדאי פשוט להפוך את השלטים וזהו?
(את המשפט האחרון גנבתי ביושר מחבר טוב אז אם אתה קורא כאן - תמלוגים מובטחים).
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: