יומנה של חתולה

בשעה שהמתנתי במספרה שהצבע יתפס בשערותיי עלעלתי כלאחר יד בקטלוג "מתחתנים". הופתעתי לגלות בין הצלמים והמעצבים ורקדניות הבטן ומעצבי התאורה גם רבנים המפרסמים את שירותיהם הטובים בקטלוג הזה (ומה הלאה? "זלמן המוהל, חתוך היום שלם אחר כך"?). אני לא יודעת בעצם למה הפתיעו אותי הפרצופים המחייכים מעוטרי הזקן והמגבעת. סה"כ שוק חופשי, לא?

הדפדוף בקטלוג הזה הבהיר לי שאני כנראה סובלת מסוג של פיצול אישיות. מצד אחד, כבר שנים שאני מפנטזת על אירוע גרנדיוזי בסדר גודל של מופע הזיקוקים שהיה בת"א. דוכני מזון, להטוטנים, אקרובטים, יורקי אש, תזמורות ורקדנים ומזרקות שוקולד ולפחות 3 שמלות גלית לוי סטייל שאחליף במהלך האירוע אבל איכשהו השמחות המשפחתיות שלנו מסתכמות בארוחות צהריים סולידיות בביתינו הקט בחיק המשפחה המצומצמת. כשממש רציתי להשתולל התחפשנו והפקנו קליפ. הנטיות הדרמטיות שלי מחפשות מוצא אבל כשאני רגע לפני החלטה אני מבינה שזה לא אני ושאני לא מרגישה נוח להיות אחרת. אולי רק בפורים.

כשהראש היה מסודר עליתי למורטת שתעשה השוואת לחצים עם שאר שיער הגוף. דווקא לא היה נורא כואב הפעם. אולי זה נכון מה שאומרים, שהשיערה נחלשת מפעם לפעם. או שאולי פשוט מתרגלים. באמת שאינני יודעת. חזרתי הביתה מאושרת וחלקה כישבן של תינוק סיני ורצתי להטיל את מימיי רק כדי לקבל את השטוזה במקום ובזמן שלא ציפיתי לה. דבר אחד בטוח. בפעם הבאה כשאני הולכת למורטת זה בחצאית וכלום תחתיה *

*רמז לקוראים: תחשבו שאריות שעווה. זהו. יותר מזה אני לא אומרת.