יומנה של חתולה

הסוף הציץ בהם מעבר לפינה.  ניסו להתעלם, לעצום עיניים, להעמיד פנים שאינו קיים אך הסוף, כדרכם של סיומות, היה אביך וערפילי וחודר דרך נקבוביות העור. אפף אותם בהבל סמיך ונשא אותם זה מזו כערימת עלים יבשים שהסתיו נשא בעיירת רפאים זנוחה.

 נאספו לתוך עצמם מביטים בעיניים אדישות כיצד הסוף הודף אותם לכיוונים נפרדים ומנחית אותם בדרכים חדשות אך מוכרות לעייפה.

מנסים לקום ולאסוף את השברים, לפרוש רשתות, לחבר פתיונות. למצוא מחדש את ההתחלה, הכל כך מוכרת, המאוסה עד בחילה. 

עייפים, מסוחררים אך אינם מסוגלים להרפות. היום שבו יפסיקו לחפש התחלות חדשות יהיה היום שבו יאבדו את זהותם.