יומנה של חתולה

אל הואדי ליד הבית (כך מכנים הילדים את המגרש הריק למרגלות הגינה הציבורית הגדולה) אני לוקחת את הכלבים לטיול יומי.

כשחושבים על זה, זה בעצם מחראה אחת גדולה ומבחילה אך בימי טרום אביב אלה הואדי נראה כשמורת טבע אקזוטית.

צמיחה ירוקה פרועה ומרבד חרציות צהוב כמלוא העין. עם קצת דמיון אפשר לשכוח לרגע את שאון העיר ולחזור לימי ילדותנו, בהם רבו השדות על הבטון והאספלט והמלט.

הכלבים מתרוצצים בהשתאות ולרגע אחד נדמה לי שהם חושבים שהם פרות שיצאו לאחו. דוגמים בהתלהבות גבעול אחר גבעול

ושוכחים מה המטרה האמיתית של הביקור.

עוד שבועיים שלושה הכל יתייבש. ייותרו רק קוצים יבשים וברחשים.  תחת השמש הקופחת אאיץ בכלבים ונמהר הביתה.

הכלבים יימרחו על השטיח, אני על הספה ויחד ונחלום על גשם.

+_+_+_+_+_+_+_+_+_+_+_+_+_+_+_+_+_+_+_+_+_+_+_+_+_+_+_+_+_+_+_+_+_+_+_+_+_+_+_+_+

יש לו פריצת דיסק למסכן וזה הכל בגללה, הכלבה. ככל שמתחמם מזג האוויר גם הוא הולך ומפשיר. מסתובב סביבה, מרחרח, מתעניין. לעובדה שהיא מעוקרת אין כל משמעות בעיניו. חרמן לאללה. הוא מטפס והיא מתחמקת. הוא אוחז בה בחזקה והיא צוחקת בפניו בהתגרות. לדעתה זה סוג כזה של משחק - פעם אתה מטפס עלי ופעם אני מטפסת עליך. הלשון שלו כבר מגיעה לרצפה, העיניים שלו מתרוצצות ביאוש וחלק גופו האחורי מתנועע בתזזיתיות ללא שליטה. אם הוא מוותר ומפסיק היא דוחפת את ישבנה במפגיע בפניו ודורשת להמשיך במשחק. ליבי ליבי עליו. מסכן, אולי אשכור לו כלבת ליווי.

+_+_+_+_+_+_+_+_+_+_+_+_+_+_+_+_+_+_+_+_+_+_+_+_+_+_+_+_+_+_+_+_+_+_+_+_+_+_+_+_+

והדגים? ממש אין מה לספר עליהם. סתם, דגים, אתם יודעים.