יומנה של חתולה

הכו בתופים, תקעו בחצוצרות, הודיעו בחוצות העיר:

החתולה חוגגת חודש

בדיוק היום לפני חודש כתבתי את הפוסט הראשון שלי.

נראה יותר, לא? כאילו אני פה מתמיד.

החודש הזה עשה לי טוב. אפשר לומר שההרפתקה הזו גורמת  לי אושר רב. זה כמעט לא חוקי בארצנו הקטנה להסתובב מאושר אבל לא אכפת לי להצהיר בראש חוצות: אני מאושרת.

אני מאושרת לגלות שאני מסוגלת לשרבט מילים ויש אנשים שטורחים לקרוא אותן. אני מאושרת לגלות אנשים שמעלים בי חיוך, מסקרנים אותי, מעשירים אותי. אני לא מכירה אף אחד מכם ובכל זאת יש לי רגשות חמים אליכם.

מה יהיה בעתיד? ימאס לי? יגמר לי? כנראה שכן. אז מה, נכון לעכשיו זה מתאים וזה טוב.

אני רוצה לכתוב על חיי, כמו שהם וכמו שבא לי להמציא אותם. שמתי לב שפוסטים "מציאותיים" מדברים לאנשים יותר מאשר פנטסיות ופיקציות. המציאות שלנו דומה, הדמיון שונה. אבל פוסטים מציאותיים הרבה פחות מענינים לדעתי. הדמיון, הדמיון, חסר גבולות ונפלא, בדמיון אנחנו כל דבר שנרצה.

אנחנו מסתתרים אחרי אנונימיות וזו מגינה עלינו. בחסותה אנו יכולים לתת דרור לפנטסיות הפרועות ביותר אבל ככל שאנו מתידדים ומתקרבים רף הצנזורה העצמית עולה וזה לא מוצא חן בעיני. אין לי רצון לצנזר. אנו מגבילים עצמנו כ"כ הרבה ב"עולם האמיתי". צריך להיות לנו מקום שנרגיש בו חופשיים, לא? בלי לפחד ממה יגידו.

מאז שהתחלתי לכתוב כל החושים שלי התחדדו. בכל משפט ובכל תמונה אני מוצאת גרעין לכתיבה. מקומות שראיתי כבר אלפי פעמים נראים פתאום אחרת. הצבעים יותר חזקים, והריחות, והקולות והטעמים. העולם כולו מונח למרגלותי. עלי רק להושיט יד ולגעת. 

נ.ב.

מי שמתעניין בתוצאות הסקר לשירות לציבור ששמאלנצ'יק ואנוכי עורכים בלילות שלישי אז ככה:

הסרט "ללכת על המים" מומלץ ביותר. קליל וכבד במידה הנכונה, סרט ישראלי בעל אווירה קוסמופוליטית, משחק משובח ודיאלוגים אמינים.

סאצ'מו בר בויטל 6: מקום קטן ואינטימי, בלילות שלישי live music. אתמול שלישית ג'אז שכללה קלידן, תופים וקונטרה באס. כיף.

סיום במקום שלנו בפלורנטין (סבסטיאן, לא היתה לנו פגישה?)  שפני נסיון לכושר ההמצאה של הברמן. הדבר האחרון שחשבתי עליו לפני שהתעופפתי לאי שם זה שאני צריכה לעבוד על יכולת השתייה שלי.