יומנה של חתולה

לא לחינם גנבתי הכותרת מאהוד בנאי. אבל בל נקדים את המאוחר.

יום חמישי,בוקר. מתייצבים אצל ג'ובינו, בשינקין. לאחר שעתיים אנו מדדים משם כשאל גן החיות שלנו מצטרפים נשר (שמאלנצ'יק, זרוע ימין) ודרקון (אמתכם, שוק ימין).

חוזרים הביתה. שופכים מים על בני משפחה מתעלפים (מילא אני, טירופי כבר מוכר וידוע אבל שמאלנצ'יק? השמרן, המיושב? גם הוא?) 

ממהרים לארוז תיק עם בירות משובחות (בלגיות), שוקולד משובח (בלגי), מים, מאנצ'יז, כריכי שלוש קומות מושקעים (כשרים למהדרין, כמובן), שמיכות ושקי שינה. מפזרים את הילדים והכלבים, מנשקים לדגים לשלום ומפליגים דרומה.

שלוש שעות מאוחר יותר אנו מתמקמים על הדשא במצפה שלם שליד ים המלח. השעה תשע. יעברו עוד שעתיים בטרם יעלה אריאל הורוביץ לבמה. בינתיים הרמקולים מנגנים מוסיקת ראגיי משובחת ואנו משתרעים על הדשא, סופרים  כוכבים ועוקבים אחר מסלולם. האויר קריר וחמים במידה הנכונה.

אנו מסתכלים סביב. אין ספק. אנו נושאים בגאון בתואר האנשים המבוגרים ביותר בשטח. לפחות עד שאהוד בנאי יעלה לבמה.

אריאל הורוביץ עולה לבמה. נותן את הקטע שלו. חביב אך לא לשם כך הדרמנו.

לקראת חצות האוירה מתחממת. האנשים קמים מריבצם ומתחילים להדחק קדימה. התרגשות עוברת בין האנשים וירח של אמצע חודש מלווה את הכהן הגדול בעלייתו לבמה.

מלווה בשבעה נגנים מחוננים עומד הכהן הגדול שלוש ורבע שעות ללא הפסקה ומכשף את הקהל.

הקהל מסביב נע לצלילי המוסיקה המשכרת כגוף בעל נשמה אחת.  השילוב של המוסיקה הזו במיקום המסוים הזה הוא חוויה רוחנית מדהימה שנשארת איתנו עוד שעות וימים לאחר שהמופע מסתיים.

ארבע בבוקר. מחפשים מקום להניח בו את ראשנו. לאחר מספר סיבובים הגענו למסקנה שבלתי אפשרי למצוא חתיכת דשא במדבר.

יורדים לחוף. פורסים השמיכות ושקי השינה. מחייכים לקרני השמש הראשונות ונרדמים.