על הקיר מעל המחשב יש לוח שעם גדול עליו הצמיד שמאלנצ'יק (ולא סמולנצ'יק כׁהנת, הוא הכל מלבד סמול, כן?) עשרות תמונות של הילדים מכל התקופות. אני נהנית לבהות בתמונות הללו ולחשוב: איך הם לבושים בשם האל? מי זה הלביש אותם ככה? אההם, כן. אבל חוץ מזה אני גם חושבת שהם היו חמודים להפליא וגם חוש האופנה שלי התפתח מאז.
ילדים זה שמחה. בהחלט. וגם אקשן נון סטופ. קחו את הבנים שלי למשל. לא חלף שבוע מתחילת שנת הלימודים וכבר זכיתי לשיחת פנים אל פנים עם מנהלת בית הספר של ג'וניור. זה לא שהוא מרביץ או מקלל או מתחצף אבל שפת הגוף שלו לא משאירה ספק באשר למה שהוא חושב על המורות וזה פשוט מרתיח את המערכת. הרמת גבה, משיכת כתף, חצי חיוך או הערה שיש לה יותר מפירוש אחד. האמת? לפעמים אני קצת מרחמת עליהן. צריך לראות איך מסיימים את השנה הזאת עם מינימום התערבות הורית ומקסימום סיכוי להתקבל לתיכון הקרוב לביתנו. שנית מצדה לא תיפול.
אבל זה כלום לעומת ההספק של אחיו הגדול. בשלושת החודשים שהנ"ל משוטט בארה"ב הוא הספיק כבר להיזרק ממחנה הקיץ שעבד בו, לעשות תאונת דרכים קלה, להשתתף בקטטה וההיילייט, להיעצר על נהיגה בשכרות. ואתמול הוא עזב לדרום אמריקה. היפ היפ הוריי, יש למה לחכות.
אז אם יש עצה אחת, ברכה אחת שאני יכולה לברך אותכם לקראת השנה החדשה הרי היא זאת:
תעשו בנות.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: