יומנה של חתולה

לפני כמה שנים, בהיותה עמוק בתוך העשור התשיעי לחייה נפגשה דודה שלי חזיתית עם  אוטובוס עת חצתה את טיילת הרברט סמואל בת"א (לא לדאוג, זה איננו פוסט עצוב). במפגש החד צדדי הזה ניצח האוטובוס. עד לאותו רגע טרגי דודתי בת ה- 80+ תיפקדה בצורה מעוררת הערצה. ראתה מצוין, שמעה מצוין (כנראה לא מי יודע מה מצוין מוסיף ואומר שמאלנצ'יק שאם לא כן היתה שומעת את האוטובוס המתקרב), צעדה יום יום ברגל לאורכה ורוחבה של ת"א (תחביב שנבע בעיקר מקמצנות חולנית אבל היי, גם לקמצנות חולנית יש את הבנפיטס שלה) ובעיקר תיחזקה למופת את פנקס ההתחשבנויות שלה.

נזכרתי בה בעת ארוחת החג. כפי שכבר ציינתי אורחינו היחידים היו ההורים שלי וההורים שלו שלאורך כל הסעודה ואחריה דיברו רק על תחלואים,מחלות, תרופות וצרות אחרות. אחרי כשעתיים, כשהערתי בעדינות שבכל זאת, ערב חג היום ואולי אפשר לדבר על משהו אחר עברו אלה לצקצק על כל האנשים הטובים שמתו השנה (הידעתם? הטובים תמיד הולכים קודם). מה אגיד לכם, שישו ושימחו ממש.

לא סתם סירב ידידי הטוב א. להצטרף אלינו לארוחת החג. הגעתי אליו בשש בערב בערך כחלק מסיבוב השנות הטובות הטלפוני שלי ושמעתי מפיו שהוא לבד בבית בערב. כשהתחננתי אליו שיצטרף אלינו פרץ הוא בשירה אדירה של "את חירותי". "עד שאילפתי את המשפחה שלי שאני לא מגיע לארוחות חג את רוצה לשדך לי את המשפחה שלך"?

אז מה אני אומרת בעצם? מה שאני אומרת זה שדודה שלי בעצם עשתה בשכל. גם אני, לפני שאני עושה מנוי לחברה שמביאה הביתה מוצרי ספיגה למבוגרים (בחיי, ראיתי את המשאית שלהם השבוע. על דופנותיה היו זוג קשישים פוטוגניים מחייכים כאילו הרגע זכו בפרס הגדול בלוטו. היי, חברים,על מה השמחה הגדולה?) הייתי בוחרת להיתקל חזיתית באוטובוס.

טוב נו, בכל זאת יצא מלנכולי אז הנה משהו להמתיק את הגלולה. זה מה שיוצא כששמאלנצ'יק משכתב את הפירות שאני מקפידה לקנות ואף אחד לא אוכל:

גמר חתימה טובה.