יומנה של חתולה

"בנות בוקר טוב, שיהיה לכן טיול נעים. מנסיון המסע הקודם בירושלים הכל סגור ורק הרעב פתוח לכן יש ג'חנון חם בתנור וכמה סנדביצ'ים טעימים. תכבו את התנור ואל תשכחו לקחת מים. טיול נעים, אבא"*



בשש בבוקר בשוק מחנה יהודה עשרות, ואולי מאות חוצנים** מסתובבים טרוטיי עיניים ובמבטם השאלה: אז מה עכשיו?
אבל בל נקדים את המאוחר. כמה שעות קודם לכן, בשלוש לפנות בוקר יצא מעגל נשים צנוע ומלא רגשי אשם לכיוון עיר הקודש ירושלים למסע סליחות טרנדי. את המשלחת הובילה ברגישות ובנחישות הנסיכה שלי (כלומר, כופפתי לה את היד מאחורי הגב בנחישות והיא אמרה אמן ברגישות רבה). שמעתי כבר סיפורים רבים על מה שהולך בירושלים בימי סליחות אך למרות זאת הופתעתי מהמראה הסוריאליסטי של עשרות הקבוצות הנלהבות שבאו לעשות סליחות, נעות ונדות בשמחה אקסטטית בסמטאות החשוכות. מכל פינה עולות התפילות ועל כל בית כנסת צרים עשרות אנשים שרובם הגדול, כך אני חושדת, לא ראה בית כנסת עידן ועידנים ולא מרגיש שזה משהו שהוא צריך לבקש סליחה בגינו. לא היה שמץ סיכוי להכנס לעזרת הנשים אז עמדנו בחדרון המבוא של האולם הגדול והאזנו לתפילה. בהתחשב באנטי הכבד שאני חשה לכל דבר שמריח מדת הופתעתי לגלות שאני נרגשת מאד ולולא קיצרות הרוח של כמה מהמשתתפות בסיור הייתי נהנית לשבת שם בבית הכנסת עד תום התפילה. יש בי כנראה איזה נימים חבויים שנשתלו בי בשנות ילדותי, שמחברים אותי למסורת ולהיסטוריה של העם הזה ואני שמחה על כך.
חבל שהדת, ולא רק הדת היהודית הפכה להיות גורם שמביא שנאה וכעס ומלחמה במקום פיוס ואהבה. אני לא מצליחה להבין למה דתות מתחרות זו בזו. ואיך אפשר לפנות לדת לנחמה כאשר בכנס מנהיגים דתיים הנוצרים לא מדברים עם המוסלמים שלא מדברים עם היהודים והרבנים היהודים מגדילים עשות ולא מדברים אחד עם השני.
אחרי שמילאנו את מצברינו הרוחניים יצאנו לסיור לילי בנחלת שבעה. במזג חמסיני, תחת שמי כוכבים הקשבנו להסברים ולסיפורים של הנסיכה וסיימנו כאמור בשוק מחנה יהודה. לאור זריחה שתינו סחלב חם, אכלנו בורקס + ביצה ושאלנו עצמנו מה עושים עכשיו? מה שעושים תמיד כמובן, בכל מצב נתון ובכל רגע פנוי - קניות. חברותי המבשלות ממני עטו על הדוכנים עם היפתחם ומילאו סלים בעופות טריים, פירות, ירקות ומיני תרגימא בעלי ניחוח ואשליה ירושלמית אסלית ואילו אני עשיתי את מה שאני עושה הכי טוב. קניתי אוכל מוכן.

"ירושלמים, וזה ידוע שאפילו אם הבית נקי אצלם הם מוכרחים פעם אחת בשנה לעשות נקיון יסודי בשביל שהאבק לא יהיה באותו מקום יותר מדי זמן. וככה זה אצל הירושלמים עוד מהימים של התורכים. רק מה? היה אחד בירושלים שקראו לו טווטה שהוא במקום פעם בשנה היה עושה את הנקיון אצלו בבית פעם בחמש עשרה שנה. יום אחד אחרי שעברו איזה עשרים שנה מינימום נזכר הטווטה הזה לנקות את הבית. הוציא אבק מפה, אסף אבק משם ובין אבק לאבק הוא מוצא איזה פתק שפעם לפני עשרים שנה נתן לו שוסטר הסנדלר מנחלת שבעה על זוג נעליים שטווטה נתן לו לתקן. הולך טווטה אצל שוסטר הסנדלר ואומר לו: תראה חביבי אני לפני איזה עשרים שנה נתתי לך זוג נעליים לתקן. חצאיות, מוקסינים, עם שפיץ. הנה גם הפתק שנתת לי. לוקח שוסטר הסנדלר את הפתק, קורא בו ואמר: רק רגע, רק רגע. הולך למחסן, חוזר אחרי שני רגעים ואומר לטווטה: וואלה נכון, אתה צודק, הנעליים שלך פה. תבוא מחר, יהיה מוכן"***

צום קל לצמים, בילוי נעים לחוטאים וחתימה טובה למה שביניהם.

* הפתק שהשאיר לנו שמאלנצ'יק מתחת לשקית הכריכים. על כל כריך היתה מדבקה צהובה: פוסיקט, נסיכה, חברה מס. 1, חברה מס. 2 יען כי יש כריכים לצמחונים ויש לקרניבורים אז איך יכולתי לכעוס עליו על כך שאחרי שנסע באמצע הלילה להביא לנו לחמניות טריות הוא שם בטעות את המפתחות של המכונית שלי בתיק שלו?
אני בתמורה קמתי מוקדם אתמול להוריד את הכלבים ונתתי לו לישון. נראה לי שהשתוויתי איתו.
** לצורך הענין, כל מי שאינו ירושלמי.
*** מתוך סיפורי סוראמלו איתם תיבלה הנסיכה את הסיור.