יומנה של חתולה

אז חלפו שלושה שבועות מהפעם האחרונה שערכנו קניות וגם השכנים כבר טורקים לנו את הדלת בפנים. (קמצנים. כמה ביצים, מרגרינה, גבינה צהובה, ככר לחם, נקניק, בצל ומלפפונים ירוקים ואם אפשר נס חזק בלי סוכר בבקשה. מה כבר ביקשנו, קוויאר?)

לא היתה ברירה. המיית הרעב שלחה אותי להיפר הקרוב. רק מה, שכחה לציין בפני ההמייה שבאצטדיון הסמוך נערך בדיוק הערב משחק גמר גביע המדינה בכדורגל בין הפועל חיפה להפועל סכנין.

אז היה בלאגן, פקקים ומחסור בחניה. היה לי הכבוד לריב על חניה עם זוהיר בהלול. מחפשי החניה  מהצפון הרחוק התקזזו עם הנשים שברחו בבהלה מהקניון.בחיי, אני לא מתלוצצת. הגברת שנכנסה לאוטו לצידי שאלה אותי בדאגה: תגידי, מה הם מחפשים פה? יש משחק כדורגל באיצטדיון הסמוך, עניתי לה. זה לא מסוכן, שאלה? לא, עניתי לה בחיוך. טוב, דיווחה לי, אני מוותרת על הקניות. בחיי, כך אמרה - והסתלקה.

היה לי נורא עצוב. איזה תקווה יש לנו אם ערבים ישראלים שבאים לראות כדורגל מעוררים פחדים כאילו היו חייזרים מהמאדים? 

האם נוכל אי פעם לחיות ביחד?

ההמייה המשיכה לנדנד ואני החלטתי להשתיק אותה בכריך וקפה. התמקמתי לי בגלריה הקטנה של הביתקפה כדי לנסות להתנתק מעט מההמולה ולהתקדם בספר שלי (ההרפתקאות המדהימות של קוואליר וקליי/מייקל שייבון.  מומלץ! מומלץ! מומלץ!!!) הבונוס של המיקום

התברר לי בדיעבד. הגלריה יושבת מעל התנורים שפולטים את ככרות הלחם הטרי והריח עלה למעלה, ישר לנחיריים שלי. האם יש ריח מענג יותר מריחו של לחם טרי היוצא זה עתה מן התנור? (זו שאלה רטורית, אין צורך לענות).

ובכן, הסנפתי לי שעה קלה עד שהגיע זמן קריאת שמע (סתאאאאם). נפרדתי בברכת נצחון מאוהדי שתי הקבוצות (ממילא אי אפשר להפריד ביניהם, כולם לובשי אדום)  והלכתי לי לקניותי.

באופן מפתיע ביותר ההיפר היה ריק ותוך דקות מספר הייתי חזרה במכוניתי. עוד מרחוק החלו לעקוב אחרי גבר ואישה בנסיעה איטית, מתבוננים אחד בשני עם רצח בעיניים. בתחילה שקלתי להציע את מקום החניה במכרז אך לאחר מחשבה, ומכיון שאני חסידת ההעדפה המתקנת הודעתי לגבר כלאחר כבוד שהיא היתה קודם והוא מתבקש להתחפף.

אם מבט היה יכול להרוג לא הייתי כאן עכשיו לדווח לכם על הרפתקאותי.

נ.ב.

נגמר 4:1 לחייזרים