לא הרבה. או אם נשתמש במילותיה האלמותיות של הכׂהנת הגדולה: הזמן טס לי אבל אני מרגישה אותו דבר*
הנסיכה יוצאת מחר לחופשת שחרור. גם האין סוף מגיע לסופו מתישהו. בניגוד לאחיה הפרזיט שאפילו את הבחישה במבושיו לא עושה בכוחות עצמו היא כבר מורטת שערותיה בשאלה מה אעשה בשארית חיי. אין ספק מי פה ילדה של אבא ומי ילד של אמא.
ג'וניור מאידך חוגג 14 חורפים ביום שבת הקרוב. האם זה מסמן את סופו של המדור? כנראה שכן. מה שנראה כמו חוכמה בגיל 4 כבר לא כ"כ מצחיק בגיל 14.
אצלי השטן עושה שעות נוספות. אחרי הטלפון הנייד הגיע תור הארנק שלי. אני לא יודעת אם התרגלתי כבר למכות הגורל אבל אובדן הארנק ציער אותי הרבה פחות מאובדן הסלולרי, שעם גניבתו הרגשתי כאילו נגנבה גם נשמתי. מאידך אובדן/גניבת הארנק לא גרמה לנזק ממשי. לא נעשה שימוש בכרטיסי האשראי ובזכות שיטת ההצפנה המתוחכמת שלי תעודת הזהות, פנקס הצ'קים והמזומנים נשארו ברשותי. מקסימום מישהו ילך להצגה בקאמרי על חשבוני ותהא זו תרומתי הצנועה לפרצופה של המדינה.
וחוץ מזה גם הפסדתי בקרב לראשות העיר. איף.
BIG NO NO : לקחת את אמא לאיקאה. יותר גרוע מילד בחנות צעצועים. בלתי אפשרי היה לגרור אותה משם. היא עמדה משתאה ליד כל חפץ ומוצר (חפץ ומוצר זה אותו הדבר?) בנסיון נואש לפצח את טיבו, מתעלמת בעקביות מהדוגמית והשלט הגדול שמסביר את פשרו. באופן בלתי מפתיע בעליל היא יצאה משם בידיים ריקות (באנו לחפש שולחן לפינת האוכל שלהם). אני מאידך מילאתי שקיות בכל מיני פיצ'עפקס שבית אינו בית בלעדיהם.
A BIGGER NO NO: עוגיות ריבה מקמח מלא ללא סוכר. באמת, מה זה עלה בדעתי?
THE BIGGEST NO NO: מאיה דגן. כדאי מאד שלא אתקל בה פנים על פנים. גם אם אני מסתכנת ב- 48 שעות באבו כביר.
השמש זורחת בעוז כבר כמה ימים אבל עדיין נורא קר לי. איפה גלי החום המובטחים?
*בקצב שאני מצטטת את שין ובמיוחד את המשפט הזה עוד אצטרך לשלם לה תמלוגים אבל תודו שהמשפט הזה הוא גאונות צרופה.