אח שלי גיבור.
אני לא מתייחסת כרגע לאחי שנפל בקרב בארץ לא לנו למען מטרה שלא ידע מהי גם כשנשם את נשימתו האחרונה.
אני מתכוונת לאחי השני, שעשרים שנה מאוחר יותר ארז את משפחתו, עזב בית יפה ומשרה נחשקת והלך להבטיח את גורל בניו גם במחיר ההווה שלו.
נותרתי כאן, בת יחידה להורים בני הדור שבנה את מדינה ממניעים ציוניים עמוקים, מניעים אשר מבחינתם לא השתנו גם היום. הוריי נושאים עימם יום יום את ילדותם כיהודים בסביבה עוינת ואמונתם בצורך שלנו במדינה יהודית עצמאית וחזקה אינה ניתנת לערעור. ויחד אנחנו מביטים סביב בעיניים כלות ורואים את החלום מתפורר. ופירוש ההתפוררות הזו מבחינתם היא שכל החיים שלהם , כל הקורבנות שלהם היו לשווא. איך אפשר לחיות כך את שנותיך האחרונות בתחושת החמצה שכזו?
נכון, הם כבר עברו תקופות קשות אבל תמיד היתה שם תקווה ואמונה בצידקת הדרך. ומה עכשיו? רק יאוש ובושה.
אז הקפתי עצמי בבועה מחוסמת, אטומה למראות ולקולות וכך אני מעבירה את חיי בהילוך איטי, מוחקת זכרונות ורגשות.
ואת הבועה הזו ריפדתי בהנאות קטנות, כותבת פוסטים קטנים על חיי הקטנים כי אני לא אמיצה כמו אחיי, לי אין כוח לעזוב הכל וללכת.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: