יומנה של חתולה

היא שונאת אותי. לא משנה מה אעשה היא תמצא דרך להתנכל לי. כמה שאחלה את פניה, כמה שאזהר בכבודה היא עדיין תותיר בי את טביעות צפורניה האדומות.

אבל יכולת ההתמודדות שלי משתפרת,אין מה לומר. הפעם באמת יצאתי בזול. מספר כתמים אדמדמים במקומות שאצבעותי פספסו וגם תובנה חדשה: מהיום והילך, קודם כל נמרחים בקרם הגנה ורק אז לובשים את הבגד-ים.

ובסך הכל ניצחתי: הילדים נותרו צחים כשלג וגם שמאלנצ'יק ברובו. כלומר הצלחתי להגן על פניו וגבו. רק חזהו אדום כסרטן שנזרק הרגע למים רותחים אך אללי, הרבה פחות טעים ממנו. אני חושבת שהפרווה המצמחת מחזהו דוחה את קרם ההגנה. פשוט אין לי הסבר אחר. 

זו לנו השנה השלישית שבה אנו נזרקים בחוף דור יחד עם שתי משפחות חברים על נשינו וטפינו בהתאמת גילאים מופלאה (טוקופיל, זה השלב הבא באבולוציה של הזוגיות. רק שתדע).   חול (בהההה), ים (צלול ומפתה עד שהעזתי וטבלתי עד לברכי) ושמש (ראה פתיח).

אבל למה להעמיד פנים שבטבע עסקינן. באנו לאכול, לשתות, לאכול ושוב לאכול.

ד', חברנו היקר, רקח לנו ללא הפסק קוקטילים שהמשותף להם היה הרבה קרח, לימון ומיץ פטל. עם קשאסה, וויסקי, וודקה, לא ממש משנה. בכולם היה מיץ פטל והם נעלמו בקרבנו בקלות של ילדי גן.

אבל הקוקטיילים היו רק משחק מקדים לדבר האמיתי, לכוכב האירוע, לסיבה העיקרית שבשלה התכנסנו כולנו: ה שו אר מה.

כן כן, אתם יכולים להוריד את הגבות ולמחוק את ההבעה המזלזלת הזו על פניכם. שוארמה.

ד', יקיר המדור מצויד במתקן שוארמה ביתי. שמאלנצ'יק מקושר לקצב אלוף ויום לפני הנסיעה מתייצב אצלו עם השיפוד.

למחרת אנו מקבלים את האוצר עטוף וחייכני כתינוק שנולד ומוכן לקראתנו.

לעת ערב, כשהשמיים מאדימים ורוח נעימה פורעת את בלוריתנו ומקררת את בשרנו הצרוב (צרוף מילים מעניין בהתחשב בקונטקסט) אנו מתניעים המתקן ונותנים לו להסתובב. ואז מתחילה תופעה מעניינת. זרם האנשים המטיילים על השביל לפנינו הולך וגובר וגם חתולי המקום מתקבצים ותופסים פינה בדשא מולנו. כבחבלי קסם הם נמשכים בעקבות הריח, נחיריהם רוטטים ושפתותיהם בוהקות.

בינתיים הצ'יפס תופס צבע במחבת, הסלטים תופסים את מקומם על השולחן והיין נפתח, שינשום קצת.

חולפות הדקות, הבשר מקבל את הצבע הזה, החלוד. השומן המשובץ בו נמס ועוטף אותו בברק הנכון. מיציו מגירים ונאספים במחבת הקטן שבתחתית המתקן. אנו בולעים את הרוק ומשקיטים את הציפיה הרוטטת בפנים. שמאלנצ'יק מחדד סכיניו (האמת שיש לנו סכין חשמלית. מצויידים עד הסוף אנחנו) ופוצח במלאכה.  והינה מגיעה הצלחת הראשונה.  חמשת החושים מתפוצצים מציפיה. איזה צבע, וריח. החום העולה מן הצלחת גורם לנו לסחרחורת. אין צורך במזלגות, חבל על המקום שהפיתה תופסת. ככה, נטורל. בידיים. מהצלחת ישר לפה. וואו, טעים לאללה. במתינות, אין מה למהר. הלילה עדיין צעיר והשיפוד מסתובב לו בנחת. הצלחות נוחתות בקצב מדוייק. צלחת מתרוקנת והופס, הינה באה מחליפתה. בקבוק רודף בקבוק ואנו כבר נמתחים מעט, מרפים, נשענים אחורה.

כשהאחרון שבינינו מתעלף שמאלנצ'יק מחייך ומכבה את המיתקן. ואז הוא מתיישב ומתענג על האלייה. החלק האהוב עליו.

והחלק האהוב עלינו זו הידיעה שמחר בצהריים השאריות תהיינה טעימות אפילו יותר.