אתמול לפנות ערב בדרכי לחדר כושר ראיתי לפתע חתלתול שחור כבן ארבעה שבועות פוסע נמרצות לכוון הכביש. ללא היסוס, מבלי להביט שמאלה, ימינה ושוב פעם שמאלה, בנחישות מעוררת כבוד צעד הקטנצ'יק כאילו אין מחר לכוון מותו הוודאי.
כמה מטרים משם הגיחה אימו (אני מניחה שזו היתה אימו. היא לא נראתה כלאחר המלטה. אלה חוזרות צ'יק צ'ק לגיזרה שלהם המנוולות) ובצעדים מהוססים רדפה אחריו וניסתה לתופסו לפני שירד לכביש.
אך כיון שמנוסה היא ויודעת דבר אחד או שניים על הכביש וסכנותיו היא האיטה את צעדיה ולא הספיקה לתפוס אותו בזמן.
בעיניים קרועות היא הביטה אחריו בעוד הוא חוצה את הכביש בין מכוניות נוסעות ורק בנס לא נידרס. הוא הגיע לאי התנועה במרכז הכביש והתכונן לרדת ממנו ולהמשיך לחצות לצד השני.
הבטתי בפניה. ניתן היה לראות שהיא מוותרת עליו. לא היתה לה כוונה לרדת אחריו לכביש. היא התרחקה מעט והחלה לחזור על עקבותיה תוך שהיא מפנה את מבטה לכיוונו. ראיתי שהיא קרועה בין רצונה להצילו לבין הפחד שלה מהכביש, מהמכוניות ומהאנשים.
האטתי עד כדי עצירה מוחלטת, הפעלתי אורות מהבהבים ויצאתי להצילו. הרגשתי כמו הגירסה הנשית לסופר-מן. דמיינתי אותי בנפשי רוכנת במכוניתי מחוץ למבטי הנהגים החולפים ומתרוממת בשנית לבושה טייץ צמודים, גלימה מתנפנפת ומגפיים גבוהים. לעיניהם המשתאות של הנהגים והולכי הרגל סביבי אני מתעופפת בזריזות לעבר החתלתול וקוטפת אותו רגע לפני שהוא נופל לרגלי מכונית דוהרת, משיבה אותו לאימו הבוכיה ואסירת התודה ולקול תשואות הקהל.
טוב. זה לא היה כ"כ הירואי אבל באמת אספתי את החתלתול (הייתם צריכים לראות איך הוא השתולל, החצוף הטיפש) ומיהרתי להחזירו לאימו. פחדתי שאחרי שאגע בו היא לא תרצה יותר כל קשר איתו אבל אני חושבת שהיא הבינה מה מתרחש כי ברגע שראתה אותי הולכת לעברו היא עצרה במקומה וחיכתה לנו. הם הסתלקו בהליכה מהירה ואני חזרתי למקומי, מודה לאל שלא גרמתי לתאונת שרשרת. חייכתי לעצמי והרגשתי מה זה טוב.
לעומת זאת, איבדתי קן יונים. כלומר לא ממש. הקן עוד ישנו אבל היונים נעלמו.
אני אסביר:
יש לנו בסלון חלון צד שאיננו פותחים אף פעם. כבר שנים שזוג יונים מקים עליו קן מספר פעמים בשנה. הריטואל קבוע (כדרכו של ריטואל):
בוקר בהיר אחד אנו מוצאים כמה זרדים זרוקים על אדן החלון (אין פה יותר מידי השקעה בבניה) ויונה יושבת עליהם. יושבת, יושבת, יושבת, לא זזה. היון מבקר אותה בתדירות קבועה ומביא לה אוכל. אולי הם מתחלפים ביניהם. אינני יודעת. איני מבדילה בין הזכר לנקבה (וזה גם לא מענין אותי במיוחד).
אח"כ אנו רואים ביצה או שתיים. אח"כ גוזל או שניים. אח"כ הקן מתרוקן עד לפעם הבאה.
כל פעם אני מחליטה שלא לאפשר להם לשוב ולהקים קן על אדן חלוני. אתם יודעים: לכלוך, כינים ושאר בישין ומרעין אך ברגע שהם מניחים את הזרדים הראשונים לבי אינו מלאני להעיף אותם משם. אני לא יודעת, איכשהו אני די גאה בזה שהם בחרו בי ובביתי הדל לכונן בו את קינם. החלטתי גם שאלה בודאי תמיד אותו יון ויונה והרומנטיקה הזו ממיסה את ליבי. אז אנו עוקבים אחרי התפתחות הגוזל/ים בגאווה לא מוסתרת ונפרדים מהם בשירת "עוף גוזל וגו'".
והנה לפני מספר ימים שבו היונים אל סיפנו ובנו את קינם. לא חלף זמן רב ושתי ביצים קטנות התנוצצו להם בקן אבל משהו השתבש
כי מזה שלושה ימים הקן נטוש, אין יון ואין יונה, רק שתי ביצים קטנות, לבנות וגלמודות.
ומה אני עושה עכשיו? אין לי לב להעיף את הקן משם למרות שברור לי שמהביצים הללו אפילו חביתה כבר לא תצא.
מי ראה? מי שמע? מי יגלה לי מה קרה ליון וליונה?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: