יומנה של חתולה

הכנסתי את האוטו למוסך לטיפול תקופתי.

האבא המבוגר, מאד מבוגר ( בואו ניפטר לרגע מהפוליטיקלי קורקט - זקן, מתושלח, רגל אחת בקבר) של האחים בעלי המוסך העיף אותי מכל מקום שעמדתי בו.

לא עברו 30 שניות וכבר צרחנו זה על זו במלוא גרון, גוררים לדיון גם קרובי משפחה מדרגה ראשונה, שנייה ושלישית.

ניגש אלי אחד המסוקסים בסרבל מכונאים ובעדינות רבה הציע לי לצאת לחצר והוא יקבל אותי שם.

תוך שאני מתחרה במכוניתי העתיקה מי מוציא יותר עשן ניווטתי דרכי החוצה. כל מכונאי בדרך מצא לנכון לכוון אותי.

אישה = לא יודעת לנהוג. כמובן.

חניתי. יצאתי מהאוטו. ניגש אלי המסוקס בדחילו ורחימו. אתה לא הפחח? שאלתי אותו. אכן, הפחח. פחח רב תכליתי.

גם פחחות וצבע וגם קבלת מכוניות באותו מחיר.

הדלקתי סיגריה. הוצאתי הספר של המכונית והגשתי לו. הסברתי לו מה צריך לעשות.

מקצוען הפחח הזה. הוא מרח אותי מכל הכיוונים טוב טוב. כשראיתי איך אני משתקפת בעיניו התחלפו העצבים שלי בעליזות משועשעת.

תוך דקה וחצי ידעתי כל מה שצריך לדעת על אשתו וגם מה שממש לא צריך לדעת.

תהיתי אם עלי להסביר לו שזה שהוא לא רואה את העיניים שלי (משקפי שמש) זה לא אומר שאני לא רואה את העיניים שלו.

מה שמחשוף יכול לעשות .

נפרדתי ממנו בשלום עליז והלכתי לתחנת האוטובוס.

אני אשוב ואחטא בפוליטקלי אין-קורקט: אולי זה גילי המאוחר אבל נעים לי לדעת שיש לי את זה. עדיין.  גברים, כל זמן שרק העיניים שלהם מדברות ולא הידיים  keep on talking . זה בסדר גמור מצידי.

האוטובוס שלי יוצא כל חצי שעה. מכאן ברור שנאלצתי להמתין בתחנה 25 דקות.

אך מה, יחד איתי המתינו שתי נשים בבליות שהיו גירסה משופרת ליצפאן ורמי ורד. מעל לראשי ניהלו השתיים שיחה ערה תוך שהן מתבלות את דבריהן בפתגמים בעירקית שוטפת וצחוק מתגלגל אליו הצטרפו כל יושבי התחנה. הווי שלא מוכר לי. bus spotting 

בעיקר מצא חן בעיננו המנקה. זו היתה תחנה ראשונה ובשל כך חנו בה אוטובוסים רבים. המנקה שהיה אמור לנקותם בין נסיעה לנסיעה היה עולה לאוטובוס, משתרע במושב האחורי ונרדם. כשהנהג היה עולה הוא היה קופץ ממקומו בתנועות של "כאילו" מנקה ומיד מוצא אוטובוס אחר להשלים בו שעות שינה.

לאחר נסיעה קצרה באוטובוס כמעט נקי ובהחלט ממוזג הגעתי הביתה שמחה וטובת לב. הכעסים נשכחו ממני כלא היו.

ככה זה אצלי, מנגנון בלתי מפותח בעליל  שעדין לא גיליתי איך הכפתורים שלו פועלים. רגע זועמת ובמשנהו מאושרת עד הגג.

כיון שבזמן האחרון אני בד"כ מאושרת, אני מפסיקה כאן ועכשיו להתעסק עם הכפתורים. אם משהו עובד, למה לקלקל?

אגב. התקשרו מהמוסך. צריך להחליף את הברקסים. זה בטח הרעיון של הסבא הנקמני. לא יעזור לו. היום אני בלתי עציבה בעליל

וככה אני מתכוונת שזה ישאר.