מה הקטע הזה, עם עוזרות בית חדשות?
כל עוזרת שמגיעה נתקפת בדחף בלתי ניתן לשליטה להפוך את כל הבית על יושביו במין הצהרת כוונות:
"עוזרות הבית שעבדו כאן לפני מהוות עלבון למקצוע. שימו לב איך עושים זאת נכון".
או אז הן נעלמות בנבכי אחד החדרים. אחת לחצי שעה שב ראשן ומפציע מפתח החדר תוך כדי תנודות ראש חדות וצקצוק בלשונן.
אני רואה בעיניהן מה הן חושבות עלינו. "בושה לאנושות" הן חושבות. "איזה אנשים גרים בדיר החזירים הזה"?
אני נזכרת ששכחתי לספר לה שרק לפני יומיים ניקינו את הבית אז אני רק מתכווצת לי בכסאי. הייתי עושה קולות של שטיח אך אני חוששת שתיכף ומיד אעלם בתוך השואב ואזרק לפח הקרוב.
הכלבים, למודי נסיון אוספים את זנבם וחומקים מהאזור עד יעבור זעם. הם מבינים מה צפוי להם אם יותירו טביעות רגליים על הריצפה הרטובה. גם ככה היא כבר שונאת אותם, עם כל השערות האלה.
חולפת שעה. בדחילו ורחימו אני מנסה להציע לה משהו לשתות או לאכול. היא נותנת לי מבט של ישו על הצלב. איך אני בכלל מעלה על דעתי שהיא יכולה להפסיק לכמה דקות את מלאכתה כשהבית במצב כזה? אני רק חושבת לעצמי מה אמא שלי היתה עושה במצב כזה.
אצל אמא שלי השאלה החשובה ביותר בנוגע לעוזרת היא מה להכין לה לארוחת צהריים.
חולפות שעתיים ושלוש. החדשה עדיין גוררת רהיטים בחדר השינה שלי. ריבונו של עולם. מה היא עושה שם כ"כ הרבה זמן?
חלפו חמש שעות. אני מתחילה לחוש בלחץ קל בחזה מלווה בתיקתוק המונה. בקצב הזה אני אאלץ לשבור תוכנית חסכון.
אני רומזת לה בעדינות שלא חייבים יסודי כל הבית בפעם הראשונה.
היא מחייכת אלי בהבנה ושוטחת לפני את תוכנית החומש שלה למיגור הטינופת בשלושה שלבים.
אני מפתחת קשיי נשימה ותיקים בעין שמאל.
כשהיא מגישה לי את רשימת הקניות של חומרי הניקוי המומלצים ע"י האיגוד אני מתעלפת. מזל שהרצפה כבר נקייה.
לאחר שמונה שעות אני מגייסת את שאריות האסרטיביות שבי ומשלחת אותה לדרכה.
שמאלנצ'יק חוזר הביתה ושואל: "מתי מתחילה העוזרת החדשה לעבוד"?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: