ביום שישי שעבר, באחת אחר חצות, יצאנו שמאלנצ'יק ואני לטייל עם הכלבים בגינה הציבורית ליד הבית.
זוהי גינה גדולה, יפה, עם משטחי דשא ירוקים, פינת משחקים מתוקה לילדים, פינת השתוללות לכלבים, בריכת דגים קטנה ועצים באים בימים ורחבי צל.
בעודנו מהלכים בשבילי הגן התגלה לעיננו מראה פלאי וקסום:
השבילים היו מוארים בשתי שורות של גוזניקים (שקיות נייר מלאות בחול ונר תקוע בהן). מאות גוזניקים. הגוזניקים התפתלו בינות לעצים ולפרחים והובילו לאחת מפינות הגן, שם התרכזו ויצרו את המשפט: "אני אוהב אותך".
בסמוך להם ישב זוג צעיר על שמיכה, מוארת אף היא בפמוטים רומנטיים. לוגמים היו יין מכוסות זכוכית ארוכות רגל ומנשנשים נשנוש כלשהוא. הם היו שקועים לחלוטין זה בזו כאילו אין איש בגן מלבדם.
מלמעלה הביט משתאה ירח מלא, חובר להשתקפותו במי בריכה הדגים. אפילו הצפרדעים הנמיכו קולם.
עמדנו שם פעורי עיניים והתבוננו בהם. מרחוק. לאט לאט התקבצו סביבנו אנשים נוספים שהלכו בעקבות שביל האורות המנצנצים.
היינו שקטים, מחוייכים. מקפידים לא להישמע, לא להפריע. מי שבזוג חש דחף פתאומי לעמוד קרוב קרוב ולאחוז ידיים.
"הינשאי לו" לחשתי לה בליבי. "הינשאי לו".
הסתכלתי בעיניו של שמאלנצ'יק, חיבקתי אותו חזק חזק והמשכנו בדרכנו.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: