כשכתבתי את הפוסט הרומנטי אתמול הייתי בטוחה שאנחה מחוייכת תתפשט ברחבי הבלוגיספירה.
ל הפ ת ע תי, לא כך היה.
התגובות נעו בין אדישות לחשדנות (למעט שדות כמובן, הרומנטיקן האחרון).
אולי לא היטבתי לתאר את שאירע.
מחוות האהבה היתה כ"כ צנועה ומופנמת. כ"כ נקיה מפלצנות. לא פומפוזית בסגנון שופוני יא נאס, איזה שאקל אני, איזה רעיונות יש לי וכמה כסף אני מוכן לשפוך כדי להפתיע את אהובתי ולזכות בהערצת הקהל.
הוא לא שכר מטוס שיכתוב את שמה בשמיים, לא קפץ מראש מגדל גבוה או נורה מתותח.
לא מרח את אהבתו על שלטי חוצות או גייס את דודו טופז לעזרתו.
בלב הגן הגדול הזה היו הם לבדם עם אהבתם.
אנו, המתבוננים מהצד הרגשנו כאילו אנחנו חלק מספור אגדה המתרחש ביער קסום, מואר ע"י אלפי גחליליות, עדים לרגע המופלא בו הנסיך מנשק את נסיכתו וזוכה בליבה לעד.
לא כל דבר צריך למדוד או להשוות. כל מחווה כזו עומדת בזכות עצמה ונכנסת למחסן החוויות הזוגיות שתשלפנה שנים מאוחר יותר.
חוויה חדשה לא מוחקת את זו הקודמת ולא מתחרה בשום דבר.
זה נפלא לקבל מתנת אהבה כזו ונפלא להעניק אותה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: