יומנה של חתולה

הכי כואב לי על המשפחות החדשות. מבולבלות, המומות, חושבות אולי זה רק חלום רע. עוד רגע יעבור. אין לי כל דרך לנחם אותן. זה לא עובר. זה אפילו לא נעשה קל יותר עם השנים. להפך. זה הולך ונעשה כבד. כ"כ כבד שאין דרך להכיל.

השנה, כמו בשנה שעברה לא הלכנו לטקס בבית הקברות. מאז שאבא שלי מעד זה נעשה בלתי אפשרי עם הצפיפות והבלאגן. אז הלכנו יום קודם. אני דווקא שמחתי על התירוץ. אני שונאת את הטקסים הללו. טקסים וקברים ומקומות קדושים לא אומרים לי כלום. אני ממילא הולכת רק בשבילם. כמו שאמא שלי אומרת, לא יפה שאצל כולם מסביב יהיו אנשים ורק אצל גדעון לא. פולניה עד הקבר. אז ישבנו שם אתמול, הורי ובעלי ובתי, ובהינו בקבר מספר דקות והלכנו. ואז הבנתי פתאום את אבא שלי. את הצורך שלו בטקס הממלכתי, בלהיות חלק מהכלל.

פתאום הבנתי שלפעמים גם אני זקוקה לזה.